פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אולי ב-2016: תשע הסדרות הכי טובות שלא משודרות בישראל

      הן מצחיקות, מקוריות, איכותיות ומוערכות ולכולן עוד מכנה משותף - כל הסדרות שמתוארות בכתבה שלפניכם אינן משודרות בישראל, וההפסד כולו שלנו

      אולי ב-2016: תשע הסדרות הכי טובות שלא משודרות בישראל

      (בוידאו: הטריילר של "ג'סיקה ג'ונס")


      תכל'ס אין כמעט מה להתלונן על תוצרת טלוויזיונית מהעולם שלא מגיעה לישראל. חברות yes, HOT ובשנה האחרונה גם סלקוםTV, מביאות רוב הזמן את התוצרת העדכנית והנחשבת גם לגבולותיה של ארץ הקודש. ובכל זאת, גם הן לא יכולות להתמודד עם השפע המטורף של הטלוויזיה בימינו. מאות סדרות מופקות בארה"ב לבדה, לא כולן יעשו את דרכן אלינו. אם זה מפני שהן נישתיות מדי, אם זה בגלל שהמפיצים מערימים קשיים, ואם זה כי בעלי הזכויות שומרים את התכנים שלהם לעצמם בתכנון לחדור לשוק המקומי. זה המקרה של נטפליקס, שרוב הסדרות המפורטות כאן שייכות לה.

      רגע לפני שנתחיל למנות את חמישים הסדרות של שנת 2015 (שמשודרות בישראל), רצינו לתת כבוד גם לאלה שעדיין לא.

      Brooklyn Nine Nine

      הסיטקום בכיכובם של אנדי סמברג ואנדרה בראוור נמצא כעת בעונתו השלישית בארה"ב, כלומר יותר משנתיים שבהן הסדרה הזו עדיין לא הגיעה אלינו. מצער מאוד, כי מדובר בסדרה נהדרת ומאוד קומוניקטיבית. הקומדיה המשטרתית הניו-יורקית מזכירה לא מעט את "מחלקת גנים ונוף" של אותם יוצרים, והגם שהיא (עדיין) רחוקה משיאיה של "גנים", העונה השלישית שלה שמשודרת בארה"ב בימים אלה ממחישה כי הכימיה בין הקאסט כבר מבוססת, הדמויות עברו את הכוונון העדין שהפך אותן לממשיות, והסדרה התייצבה על מצחיקה ומענגת. הישג לא מובן מאליו בהתחשב בעובדה שהאנסמבל שלה כולל את השחקן הכי גרוע בעולם - טרי קרוז (שמגלם את הסמל טרי ג'פורדז).

      אחד מהפרקים האחרונים של "ברוקלין תשע תשע" אף סיפק את מה שניתן אולי להכתיר כקו העלילה המצחיק ביותר שלה עד כה: קפטן הולט והבלשית רוזה, שני יצורים שחברתיות היא מהם והלאה, מנסים לפצח את האופן שבו רוזה תיפרד מהחבר שלה.

      (עידו ישעיהו)

      ג'סיקה ג'ונס

      קל מאוד להיסחף בסופרלטיבים לגבי סדרות טלוויזיה מוצלחות, אבל המקרה של "ג'סיקה ג'ונס" שונה. הפעם מדובר באמת במהפכה של ממש, בועטת ונפלאה, בכל הקשור לסדרות בכיכובן של נשים בכלל ולז'אנר הגיבורים בפרט. עוד לפני שנוגעים בכלל באיכויות של הסדרה, "ג'סיקה ג'ונס" היא בראש ובראשונה סדרה של נשים (מליסה רוזנברג, יוצרת הסדרה, ו- 6 תסריטאיות מתוך 10 כותבי הסדרה סך הכל) ובכיכובן של נשים, שמתנהלת בתוך עולם שהתרגלנו לחשוב עליו כמצ'ואיסטי לחלוטין. מארוול, שסירבה להעניק לסקרלט ג'והנסון סרט קולנוע משלה בגלל החשש שהגיקים לא ירצו לצפות בסדרה על גיבורת על, מצאה ב"ג'סיקה ג'ונס" את כל ההוכחות שלהן היא זקוקה באשר לפוטנציאל של דמויות כאלה.

      ג'סיקה ג'ונס היא הכי פחות גיבורת על שאפשר לדמיין, ודווקא העובדה הזאת הופכת את הסדרה בכיכובה לפילוסופית ומרתקת כמו שגיבורי על לא היו מאז "האביר האפל". כשהיא חמושה במעיל עור, אטיטיוד של "עופו לי מהפרצוף" וסלידה משמלות וחליפות לטקס, ג'סיקה ג'ונס היא בעת ובעונה אחת אנטיתזה לכל הז'אנר והסמל שלו. דמות שכוחותיה הן ברכה וקללה ושמנהלת עם עצמה קונפליקט פנימי עמוק ועמוס חרטות. סיפור המסגרת של "ג'סיקה ג'ונס" נכנס עמוק לתחום הניצול הפיזי והנפשי, עם נבל שמסוגל לשלוט במוחם וברצונם החופשי של קורבנותיו. היופי ב"ג'סיקה ג'ונס" הוא שדווקא מי שניחנה בכוח פיזי אדיר נרדפת על ידי אדם רזה ופשוט למראה, בלי כפפות אבני נצח ובלי רובוטי על רצחניים. הפשטות הזאת לוקחת את הסדרה עמוק אל מחוזות קודרים ומצמררים, מותחים ובעיקר לא צפויים.

      מעבר לכתיבה הנהדרת, הבימוי המלוטש והבחירות המדויקות בקריסטין ריטר לתפקיד ג'סיקה ג'ונס ודיוויד טננט לתפקיד קילגרייב, "ג'יסקה ג'ונס" היא סדרה שבה נשים פועלות וגברים מדברים. המהפך הזה מרתק רק בפני עצמו, והוא לבדו שווה את הצפייה בכל 13 הפרקים הנהדרים של סדרת הגיבורים הכי מקורית שנראתה על המסך.

      (אילן קפרוב)

      Unbreakable Kimmy Schmidt

      אפשר להבין מדוע החליטה רשת NBC לוותר על הסדרה הזו אחרי שכבר הזמינה אותה. על כל חיבתם לטינה פיי שצמחה ב"סאטרדיי נייט לייב" של הרשת, "רוק 30" שלה היתה שכיית חמדה חביבת מבקרים ופרסים אבל כזו שלא בדיוק עשתה רייטינג וכסף עבור הרשת. על כן המעבר לנטפליקס (שהזמינה מראש שתי עונות בנות 13 פרקים) היה הגיוני עבורה, אבל גם ניטרל את האפשרות שתגיע גם אל הטלוויזיה בישראל, לפחות כרגע.

      אלי קמפר ("המשרד") מככבת כאישה המחולצת מכת אפוקליפטית אחרי 15 שנים, משך רוב חייה הבוגרים למעשה, ומתחילה את חייה מחדש בניו יורק כשה תמים בעיר אדירה. מגע ידה של טינה פיי ניכר - "קימי שמידט" היא קצת כמו "רוק 30" לו הכוכב שלה היה קנת' פרסל המתמחה האופטימי, שוחר הטוב ופעור העיניים, ולא ליז למון הצינית. היא שנונה, חכמה, מהירה ועמוסה בדמויות אקסצנטריות. האקסצנטריות הזו, שהיתה מרכיב בסיסי גם בסדרה הקודמת שלה, עשויה להיות קצת מעיקה, אבל די מהר (בפרק השלישי, למעשה) "קימי שמידט" הופכת לעונג לשמו שמאפיל על חסרונות שעשויים להיות לסדרה. היא מלאה ברגעים מבריקים ובצחוקים רמים, ואף בונה את העלילה שלה בתבונה לכדי קרשנדו כיפי שמגיע בפרקים האחרונים.

      (עידו ישעיהו)

      האיש במצודה הרמה

      הכוח הגדול של "האיש במצודה הרמה", מעבר לרעיון השאפתני שבמרכזה, הוא העולם שבו מתרחש הסיפור. פרנק ספוטניץ ("תיקים באפלה"), יוצר הסדרה, בורא עולם רחב, מדוקדק לפרטי פרטים, מעורר יראה ומרשים כאחד. המראה של כיכר טיימס המלאה בכרזות נאציות ותמונות של היטלר הוא מסוג הסצנות שנחקקות בזיכרון מידית, המאפיינים היפניים שהשתלטו על נופיה של לוס אנג'לס נראים אמיתיים כל כך, העיירות הקטנות שבצל הרי הרוקי מזכירות יותר מכל מערבונים ישנים ומקנות לאזור הניטרלי המפוקפק את אווירת הכאוס המוכרת מהם. העולם של ספוטניץ בדיוני אבל לא במובן שמדע בדיוני בדרך כלל מוגש לנו. אין כאן מתים-חיים, דרקונים, כשפים או כוחות מיוחדים מכל סוג. הנופים, האופנה והארכיטקטורה נראים כאילו קפאו אמנם בשנות השישים, אבל המציאות הזאת נראית - מופרך עד כמה שזה נשמע - אמינה לחלוטין. הפסאודו אותנטיות הזאת הופכת את העולם של הסדרה לכזה שקל מאוד להישאב לתוכו.

      באווירה קודרת וקונספירטיבית כמו זו של "האיש במצודה הרמה" מתבקשת דמות נבל איכותית, וכזאת אכן מגיעה בדמותו של ג'ון סמית (רופוס סיוול), הגנרל הנאצי הערמומי שהוזכר קודם לכן. סיוול כיכב לפני 17 שנים ב"עיר אפלה", מותחן מד"ב נפלא שמאפייניו דומים למדי למתרחש בסדרה, כך שנראה שהוא מרגיש טבעי מאוד בנעליים הקודרות הללו. סמית שלו הוא מסוג הנבלים שמסוגלים לעורר צמרמורת רק באמצעות שיחה או חיוך מצמרר, כאלו שיודעים הכל על הזולת אבל משתעשעים ברעיון להעניק לו תחושת ביטחון. האווירה המאיימת, המתח שנבנה בקצב והדמויות המוצלחות, הכל מרגיש נכון בעונה הראשונה. השאלה הגדולה לקראת העונה השנייה, כמו בהרבה מקרים של סדרות מסתורין, היא לאן הולכים מכאן?

      (אילן קפרוב)

      קיץ אמריקני חם ורטוב: היום הראשון במחנה

      בנטפליקס אוהבים להחיות יצירות אהובות, כידוע, וקומדיית הפולחן עתירת הכוכבים-לפני-שהיו-מוכרים "קיץ אמריקני חם ורטוב" היא אחת נוספת לארסנל. הסרט אמנם נכשל בקולנוע כשיצא לפני 14 שנה אבל עם הזמן גרף עוד ועוד מעריצים, וכפי הנראה גם זכה להצלחה נאה בפלטפורמת הסטרימינג הפופולרית (נטפליקס לא אוהבת לחשוף נתוני צפייה) מאחר שהחליטה ליצור המשך בן שמונה פרקים. ועד כמה שהסרט היה חביב, הסדרה היתה נפלאה ממנו. כל השחקנים המקוריים (בהם פול ראד, איימי פוהלר, בראדלי קופר ואליזבת בנקס) חזרו, ואיתם עוד כמה כוכבים אהובים (בהם ג'ון האם, לייק בל וכריס פיין) כדי לתאר את מה שקרה בימים הראשונים של מחנה הקיץ אי אז ב-1980, כלומר מצולם 14 שנה אחרי הסרט המקורי אבל מתרחש חודשיים לפני, כיאה להומור אבסורדי של "קיץ".

      כיאה לסדרה בת שמונה שעות העלילה ב"קיץ אמריקני חם ורטוב: היום הראשון במחנה" נוכחת הרבה יותר מאשר בסרט המקורי, עובדה שתורמת להיותה יצירה שלמה, קומוניקטיבית, רגישה ומצחיקה יותר ביחס לסרט. בזמן שהיא עושה לו כבוד עם מחוות, קריצות וציטוטים קטנים, היא גם לגמרי עומדת בפני עצמה. בכך לא זאת בלבד שהיא מתעלה על המקור, אלא גם מקרינה עליו בצורה מחמיאה.

      (עידו ישעיהו)

      דרדוויל

      שנים נמשכה הטראומה של הגיבור העיוור מהלס קיצ'ן, מאז הסרט המקולל ההוא בכיכובו של בן אפלק ועד לתיקון ההיסטורי שעשתה לו רשת נטפליקס. האמת? בדיעבד הכל היה שווה את זה. בלי הזיכרון הכואב הזה, ההישג של "דרדוויל" היה נראה קצת פחות גדול. מעבר להיותה סדרה מהוקצעת, מצולמת ומבוימת להפליא, "דרדוויל" היא קודם כל הצהרת כוונות מרשימה של שני הגופים הכי מצליחים כיום בתעשיית התרבות: נטפליקס ומארוול. הפלטפורמה הטלוויזיונית האיכותית איפשרה למארוול לסטות מהקו הקורץ למצלמה שמאפיין את סרטיה, ולצלול עמוק אל הווייב האפלולי שמאפיין את ספרי הקומיקס שעליהם הם מבוססים. "דרדוויל" הוא הסנונית הראשונה בחבורת ה"דפנדרס" (דרדוויל, לוק קייג', ג'סיקה ג'ונס ואיירון פיסט), שכל אחד מחבריה צפוי לככב בסדרה משלו, בנוסף לסדרה שתקבץ את כולם יחד.

      כמו תמיד בתוכניות אב מפורטות שכאלה, המוצר הראשון הוא זה שקובע את הטון להמשך הדרך, ו"דרדוויל" עמד באתגר בצורה נפלאה. השכבה הראשונה של הסדרה בנויה על עיצוב נכון של הדמות. לא עוד גיבור גנרי בבגדי לטקס ורודים, אלא מי שנקרע בין האמון ברשויות החוק והצורך לפעול כדי להגן על מי שנופלים בין הכיסאות. צ'ארלי קוקס הוא ליהוק נהדר ומדויק, שעובר את הדילמות והקשיים של הדמות באופן ראוי לציון. עבודת המצלמה לאורך כל הסדרה נפלאה (כולל סצנת הקרב במסדרון - אולי המרשימה ביותר שנראתה בטלוויזיה השנה), דמויות המשנה נהדרות והתוצאה הכללית היא איזון נהדר בין אקשן סוחף, הומור והרבה מתח. ככה מזניקים פרנצ'ייז, וזה עוד לפני שדיברנו על ההפתעות שמכינה העונה הבאה.

      (אילן קפרוב)

      Master of None

      2015 תיזכר כשנת הפריצה הגדולה של הקומיקאי עזיז אנסרי. במקביל לעונה האחרונה בסדרה שבה כיכב בשבע השנים האחרונות, "מחלקת גנים ונוף", הכרטיסים למופע הסטנד אפ שלו במדיסון סקוור גארדן אזלו במהירות, הספיישל המצולם של הסטנד אפ הזה עלה בנטפליקס, הוא הוציא את ספרו הראשון, "Modern Romance: An Investigation", ובסוף השנה גם עלתה בנטפליקס הסדרה בכיכובו שיצר וכתב, "Master of None".

      אנסרי מגלם בה וריאציה של עצמו: בחור כבן 30 שהוריו היגרו מהודו אבל הוא נולד בארה"ב, מתגורר בניו יורק ושואף להצליח בקריירת משחק, באהבה ובחיים. את הוריו מגלמים הוריו האמיתיים. יחד איתו יצר את הסדרה אלן יאנג, תסריטאי ממוצא טיוואני ב"גנים ונוף", שגם המורשת שלו באה לידי ביטוי בסדרה. הזווית הזו של הדור הראשון בארץ האפשרויות הכאילו בלתי מוגבלות, יחד עם הרגישויות הקומיות והאנושיות של אנסרי ויאנג, הביאו ליצירה מצחיקה, נבונה, אמינה למדי, המנסה לפרק סטריאוטיפים כמעט בכל דבר שהיא עושה, נמנעת מקלישאות ומספרת סיפורים שלא באמת טופלו בטלוויזיה לפני כן. מרענן מאוד לראות את אנסרי בתפקיד הראשי, עם מטען של פרצוף חום כשהוא עובר בין אודישנים, מורשת של הורים שהקריבו מאוד כדי שהוא יצליח, ובסופו של דבר גם בחור רגיל והגון שחי את חייו.

      (עידו ישעיהו)

      Nathan for You

      רובכם כנראה לא עקב אחרי "Nathan for You", הסדרה המבריקה והמצחיקה של העשור. וחבל. חבל כי כבר בעונה הראשונה אמרתי לכם לעזוב הכול ולרוץ ל(הכניסו כאן פעולה שמתארת צריכת תכנים מחו"ל בדרכים עקלקלות שהחוק אינו מכיר בהם) אותה, ועדיין לא עשיתם את זה כי העדפתם לגחך מול עוד פרק של "Veep" במקום לראות סוג חדש של קומדיה שיאתגר את גבולות הסאטירה. פלא שפה במולדת אנחנו נאלצים להסתפק ב"מלחמת המינים"? הרי אף אחד לא אומר לנו שיש הומור אחר.

      אז יש הומור אחר, הביאוהו לכאן. וקוראים לו ניית'ן פילדר. התכנית שלו לא מתוסרטת ולא מבוימת, הוא פשוט הולך לבעלי עסקים קטנים ומנסה עליהם את הרעיונות העסקיים המוזרים שלו. לכאורה, הוא סתם עושה פארודיה על קואצ'ר שעוזר לעסקים קטנים להתרומם, נותן להם עצות טיפשיות ועושה תעלולי בוראט על אזרחים תמימים, גרסה מתוחכמת של תכנית מתיחות. אבל זה מורכב יותר מזה. בפרק טוב במיוחד אתם עלולים לשאוג "מה" כחמש או שש פעמים לנוכח פיתולי העלילה המטורפים. העונה הנוכחית הצטיינה במיוחד בהברקות, והשיא הגיע בפרק "Smokers Allowed". זהירות, ספוילרים: בפרק הזה ניית'ן ניסה לעזור לבעלת פאב מקומי להביא מעשנים למקום על ידי כך שמצא פרצה בחוק איסור העישון האמריקאי – העישון מותר במקום ציבורי רק אם הוא חלק מסצנה בהצגה בתיאטרון. מכאן הפיתרון המוזר של ניית'ן (להכריז על הפאב כעל הצגה ענקית רבת-משתתפים ולהביא קהל שיצפה בלקוחות שותים בירה מאחורי מסך תיאטרון) מתגלגל לכדי ערבוב יפהפה בין אשליה למציאות, שיגרום לכם למות מצחוק אבל גם להתפוצץ ממחשבות. זה כמו "סינקדוכה, ניו יורק", רק קומוניקטיבי יותר, כיפי יותר ואשכרה מבוצע בחיים האמיתיים. ואפילו לא צריך להיות עכבר סינמטקים ממושקף כדי ליהנות מזה. אז בפעם האחרונה – כבו את "המפץ הגדול", לכו למחשב ות(פעולה כלשהי שהיא המילה "ודירות" מהסוף להתחלה) כבר את "Nathan For You". בשבילכם ובשבילנו.

      (רחלי רוטנר)

      Key and Peele

      השנה שודרה העונה החמישית והאחרונה של תוכנית המערכונים האדירה "Key and Peele" בקומדי סנטרל, מאחר שהחברים רצו לפרוש בשיא, כך שהסיכוי שהמסך הישראלי יזכה לראות אותה כאן הפך לאפסי. קשה להבין מדוע ערוץ הזכיין המקומי של הערוץ לא טרח לרכוש אותה. בגלל שהיא "שחורה" מדי? צרה מדי עבור הקהל המקומי? חשד כבד שכן, ומדובר בהבלים לשמם. קיגן-מייקל קי וג'ורדן פיל אמנם מתייחסים המון לנושאי גזע בתוכנית המערכונים שלה, אבל הם גם שני גיקים מבריקים, מתפקעים מכישרון, חובבי תרבות פופולארית שעושים פלאות עם חומרים כאלה. ג'ורדן פיל הוא אחד הקומיקאים הגדולים של דורו, ממגנט ממש, שמתמסר לדמויות שלו ברמות בלתי מובנות כמעט. החיקוי שלו לברק אובמה הוכתר על ידי נשיא ארה"ב למוצלח ביותר שהוא ראה, וקיגן-מייקל קי עצמו, בתפקיד מתורגמן הזעם של הנשיא בסדרה, הוזמן השנה כדי לשחזר את תפקידו עם הנשיא האמיתי במסגרת ארוחת הכתבים השנתית בבית הלבן. הוא ועמיתו ללא ספק הולכים להפוך לכוכבים, ואנחנו בישראל פספסנו את הדרך לשם, דרך שהיא במקרה גם סדרה גדולה.

      העונה האחרונה של "קי ופיל" סיפקה לא מעט קלוז'רים מחממי לב לסדרה בכללותה. אחד היפים שבהם היה סיומם של קטעי הרצף בתוכנית - מאז העונה הרביעית השניים נוסעים במכונית היכנשהו במדבריות אמריקה ומשוחחים בין מערכון למשנהו. הפעם התברר מדוע - הם פשוט רצו להתרחק מספיק כדי לספר זה לזה כיצד כינו את זוגתם "bitchhhhhhhh", רפרנס לאחד המערכונים הראשונים והכעת-קלאסיים שלהם. גם זכינו לראות את הדייט הראשון של מיגן האולטרה-ביצ'ית ואנדרה הסמרטוט המהודר, ברפרנס נוסף למערכון מוקדם. והיו עוד כאלה סגירות מעגל נפלאות במהלך העונה.

      אבל הדבר המושלם מכל הגיע ממש בסופה של העונה (אם כי שוחרר לרשת עוד לפני שהתחילה). זה רחוק מלהיות המערכון המצחיק ביותר של השניים. למעשה די להפך, מדובר כנראה בקטע העצוב ושובר הלב ביותר בסדרה. לכל אורכה "קי ופיל" הייתה סדרה שמשקיעה בלוק שלה באופן שלא רואים בדרך כלל בתוכניות מהסוג, עד שכל מערכון נראה כמו סרט קטן. כאן, במערכון החותם את הסדרה, באים כל מרכיביה לכדי התעלות. חזות עולצת, צבעונית ומרשימה, שאגב כך מטיחה ביקורת חברתית חדה כתער על היחס ששחורי עור זוכים לו הן באופן כללי והן ספציפית משוטרים. הדיסוננס בין הפנטזיה לבין המציאות טוען את "ניגרוטאון" ברבדים רבים והופך אותה ליצירת מופת המעידה על הסדרה כולה.

      (עידו ישעיהו)