קל מדי. מאוד מפתה, אבל פשוט קל מדי לעשות משחק מילים על שם תוכנית הטוק-שואו החדשה של טל פרידמן בערוץ 10, ועל מה שהיא גורמת לנו לחשוב על טלוויזיה. אז במקום זאת נשאל, מה קורה לערוץ 10? שאלה שעד לפני מספר חודשים נענתה תמיד במשהו שקשור ברישיון וחוסר ודאות, והיום? היום כבר לא באמת ברור איך אפשר לתרץ אותה. האלטרנטיבה המסחרית לערוץ 2 בנתה לעצמה תמהיל שמורכב מחדשות שרודפות חדשות, מגזיני חדשות, מגזיני חדשות כלכלה ומגזיני חדשות סיכום היום. כמה פשוט, ככה זול. אבל אי אפשר לחיות רק על חדשות ולכן הנה גם קצת בידור בשבילכם צופים יקרים: נמצאו כמה אגורות אבודות בקופה ואלו הועברו מיד לאסף הראל וטל פרידמן. אך בעוד שבמקרה של הראשון ההפקה המינימליסטית ואווירת הפקת הסטודנטים נהנית מהקסם של השעות הקטנות וההזויות של הלילה, המקרה של "הכל אבוד" נע בין המביך למזעזע.
טל פרידמן הוא הרבה דברים: קומיקאי בחסד, חקיין מוכשר, טאלנט מוזיקלי, אבל מנחה תוכניות אירוח הוא בשום אופן לא. אפילו את פריצתו הגדולה לתודעה ב"קיציס ופרידמן" עשה מהכיסא של הסייד קיק המשוגע ליד חברו המעונב והשקול. בהקבלה לכדורסל פרידמן הוא שחקן שצריך "לייצר עבורו מצבים", דמות שמחכה שירימו לה להנחתה, כזאת שצריכה את הפאנץ' בול על הבלטה האהובה. ב"ארץ נהדרת" ובתוכניות הלילה נוצרה הפלטפורמה שתאפשר לו להוציא את השיגעון שבו לטובה, אבל כאן הוא צריך להרים לעצמו וגם לרוץ להטבעה. וזה נראה רע.
עוד לפני המנחה שבמרכזה, "הכל אבוד" נראית כמו לייט נייט זולה ונידחת שהושלכה אל הפריים טיים כמו שהוא. התפאורה מוזרה, דלה ומינימליסטית, המערכונים מצולמים ממצלמה אחת, בקיצור נמרץ ובמינימום השקעה בתפאורה, והכתיבה כל כך מעליבה עד שאפשר לטעות ולחשוב שאנו צופים בפיילוט ניסיוני ולא בפרק ראשון של סדרת דגל חדשה. קחו לדוגמה את מונולוג הפתיחה של פרידמן שמוצג בסימן "דברים שבגללם הכל היה אבוד השבוע". בין היתר נאמר בו שמאיה בוסקילה צריכה ללמוד מדיוויד בואי איך להיכנס לפלייליסט של גלגל"צ, וכן שממש כדאי לבוא להופעה של להקת "אלפאוויל" כי אף מחבל לא יחשוב להגיע אליה. וזה המונולוג הראשון, זה שהיה את כל הזמן שבעולם להכין עבורו בדיחות. אפשר רק לדמיין באימה מה יקרה כשבחדר הכותבים יופעל לחץ זמן.
יאמר מי שיאמר שכתיבה היא עניין שיכול להשתפר ככל שהתוכניות יתקדמו, אבל עיקר הבעיה של "הכל אבוד" מצוי דווקא בחלק הראיונות. לצד פרידמן הופיעו בתוכניתו הראשונה דב נבון (שישתתף קבוע בתוכנית) ומוני מושונוב, ועל אף ששניהם נראו כמי שהגיעו עם בדיחות וסיפורים כתובים מראש, הדינמיקה באולפן היתה מתוחה ועצבנית. פרידמן התקשה לנהל דיון קוהרנטי עם אורחיו ובשלב מסוים נראה כאילו הרים ידיים ונכנע למעשיות השירותים של נבון והשוד של מושונוב, שהצליחו לעורר רגעים רבים של שתיקה מביכה אפילו בקרב הקהל המגויס באולפן. לזכותו של המנחה ייאמר שבחירה תמוהה ועייפה כזו של אורחים היתה מעלה אתגר גם בפני מראיינים מנוסים וחדים הרבה יותר. מה כבר אפשר לשאול את מוני מושנוב שעוד לא נשאל? דווקא הריאיון האחרון עם סתיו שפיר הוכיח שעם אורחת דינמית יותר, החסרונות של פרידמן בולטים קצת פחות.
היעדר היד המכוונת ב"הכל אבוד" ניכר אפילו במערכונים שבהם פרידמן הורשה להיות עצמו. בכל המערכונים (שרי ליקובסקי, הפנסיונרית אושיית הפייסבוק; מיכל צפיר והמערכון על אמה של שפיר) שיחזר פרידמן את שטיק הדמות הנשית הפרועה שהוא כל כך מזוהה איתו. ובעוד שאצל צפיר החזרה על המילים "מאושרת!" ו"לא שמנה!" עוד הצליח להעלות חיוך (גם אם הבדיחה הזאת כבר נטחנה עד דק בשבועות האחרונים בכל מקום אפשרי), בשאר המקרים נראה היה הגימיק הזה עייף ובעיקר צפוי. וכך, בעת ובעונה אחת, הצליחה תוכנית האירוח של פרידמן לחשוף אותו בחולשותיו הגדולות וגם לפגוע ביתרונותיו הקומיים הבולטים.
כאילו כדי להוכיח את כל מה שנאמר כאן, החלק הנועל של התוכנית היה הקשה ביותר לצפייה. שיר הסטטוסים של סתיו שפיר (לפי מנגינת "דרך השלום") נשמע כאילו הולחן במיוחד לערב בידור ב"משען", מערכון "התגובות הראשונות" ניסה להקדים את הביקורות ולומר הרבה דברים רעים מראש - אבל בעיקר נראה כמו מודעות עצמית לאיכותה של התוכנית. אפילו ההזדמנות הראשונה שניתנה לסטנדאפיסט העולה מתן בלומנבלט נראתה קצת לא הוגנת בהתחשב בנסיבות. אלמלא נוכחותה של "לילה טוב עם אסף הראל", הפתרון הטוב ביותר היה להזיז את "הכל אבוד" למשבצת לייט נייט הזויה ומשוגעת יותר. במיקומה הנוכחי ועם הצרות המבניות שסביבה, קשה לראות את האור בקצה המנהרה.