עם כל הישגיה של "בני ערובה" בעונה הראשונה שלה - מתח מקומי מהוקצע ומקצועי המגובה בדיאלוגים ובמשחק אמינים, מכירה לעיבוד ברשת CBS האמריקאית - מוכרחים להודות שהמרכיבים הבסיסיים ביותר של עלילתה נשענו על כרעי תרנגולת. כזכור, בלב הסיפור עמדה דמותה של איילת זורר כיעל דנון, רופאה ירושלמית שהיא ומשפחתה נלקחים כבני ערובה על ידי חוליה מיומנת, הדורשת ממנה להביא למותו של ראש הממשלה שמואל נצר (שמיל בן ארי) כאשר יגיע אליה לניתוח שגרתי מספר ימים אחרי כן.
שני ערוצים נפרדים עמדו מאחורי המזימה הזו - היד המתכננת והיד המבצעת. המתכננים הם אנשים רבי עוצמה שרוצים לנצל לטובתם את הכאוס שישתרר אחרי מותו של ראש הממשלה, אבל לחוליה המבצעת יש אג'נדה משלה הנובעת מהעומד בראשה, קצין הימ"מ אדם רובין (יאיר לוטן). מדובר בבעלה של בתו הממזרה של ראש הממשלה, שנולדה בעקבות אונס אלים שביצע בצעירותו ונקלטה במצלמת אבטחה. כעת היא חולה מאוד ונדרשת להשתלת מח עצם, ומן הסתם אביה הביולוגי יכול לספק אותו מלא החופן. לפיכך מנצל רובין את ניסיון ההתנקשות בראש הממשלה ורק מדמה את מותו בעזרת חומר כלשהו. מבעוד מועד הוא מכין גופה של פלמוני, מחליף אותה בזו של רה"מ וחוטף אותו כדי לקחת ממנו בעל כורחו את מנת מח העצם.
הסיפור המפותל הזה לא באמת מחזיק ברגע שמתעמקים בו, אבל העובדה שתוכננה לסדרה עונה שנייה הבטיחה על פניה התייחסויות לכל הקושיות שהותירה, בכללם, למשל, מה לעזאזל. אלא שבמקום להבהיר את הדברים הרבים שדורשים הבהרה בסיפור המופרך הזה, פרק הפתיחה הכפול בעונה השנייה של "בני ערובה" רק מעמיק סבו?ך. איילת זורר ויתר משפחת דנון כבר אינם כאן, אולם אדם רובין ומשפחתו כן, והקונספט של הסדרה נשאר דומה: תרחיש בני ערובה שקל במסגרתו להזדהות עם הגורמים המרכזיים בשני הצדדים.
ממש כמו בפתח העונה הקודמת, גם הפעם נוקט פרק הבכורה בפרקטיקה הנלוזה והפחדנית שמתחילה עם שיא האקשן ואז עוברת אחורה בזמן כדי להראות איך הגענו אליו. די עם זה, באמת, תאמינו ביכולת שלכם לבנות סיפור מההתחלה. זו עדות מצערת לשטיקים שמגיעים גם בהמשך. אחד מקומם במיוחד מגיע לא הרבה אחרי כן, אקורד צורם לסצנה טובה - מנוסתו של שמואל נצר משוביו. אדם רובין תופס את הנמלט, כעת עליו להוביל אותו אל מבנה נטוש שמרוחק משם כמה דקות נסיעה טובות. איך יעשה את זה בלי שיראו אותו מאיים באקדח שלוף על ראש ממשלה שאמור להיות מת? יסתובב ברחובות הצדדיים ובסמטאות? יחכה לרדת הערב? ימצא כובע שיסוכך על פניו של השבוי? אה, שכחו מזה, פשוט קופצים לסצנה הבאה שבה כבר הגיע אל היעד. איך? איכשהו.
יש רגעים קלושים נוספים לאורך שני פרקי הפתיחה, אבל החדשות הטובות הן שכמו בעונה הראשונה, מה שמוצלח מפצה על מה שפחות. ירושלים מצטלמת נהדר, ובניגוד לעונה הקודמת נדמה שהפעם יש ניצול גדול יותר של היתרון האסתטי שלה. בכלל הלוק מצוין, הסדרה מבוימת היטב וערוכה באופן תזזיתי-בקטע-טוב. מעבר לכך, לא פעם המיומנויות שמפגינה "בני ערובה" מקנות רושם שגוי שבישראל יש מסורת מתח ארוכת יומין, עד כדי כך הן מתקתקות. סצנות חתול ועכבר מצולמות מנקודות מבט של כל המשתתפים, ולא רק של האחד שמתגנב וללא ספק הולך להיות מופתע. רגעי האקשן נעשים באופן קולח וסוחף. הפריסה המקצועית של המשטרה מול בני הערובה ועבודת הימ"מ נראות אמינות מאוד, לפחות לעיניים הדיוטות, כולל מונחים מקצועיים וראשי תיבות עלומים.
המקצועיות הזו מהווה עדות לנקודה חזקה של "בני ערובה" באופן כללי: גם אם לפעמים התסריט שלה מקרטע כשזה מגיע לתמונה הגדולה, היא מצליחה להביא יופי של דברים ברמות הקטנות יותר, בשיחות, באנושיות. בדיאלוגים שגם ברגעים הבומבסטיים נשמעים כמו דברים שבני אדם אומרים ולא כאילו נהגו מול מסך לבן (מונולוג ה"תקשיבי לפחד" המוצלח של רובין לשוטרת, למשל). יחד עם המשחק המצוין של כל המעורבים - החל בהגיבורים המרכזיים וכלה בכתב הטלוויזיה שמדי פעם רואים לכמה שניות - קל לנו ככלות הכל להאמין ולהיסחף אל תוך הסיפור. קצת כמו תסמונת סטוקהולם.
העונה השנייה של "בני ערובה" משודרת בימי שלישי בערוץ 10