(בסרטון: ליאור דיין מסייר בחברון, מתוך תכניתו "הכל לציטוט" בערוץ 20)
בית הקברות של נהלל, עמק יזרעאל, מאי 2015. שנה למות הבמאי, התסריטאי והשחקן אסי דיין. בנו, ליאור דיין עולה לקברו. הוא מבחין בקבוצת ילדים מכיתה ז' שנמצאת בסיור מודרך במקום. המורה מובילה את הילדים לחלקה בה נטמן אביו ושואלת אותם: "מי כאן יודע מי היה אסי דיין?". רק ילד אחד מרים את ידו, ואומר: "הוא שיחק ב'מחוברים'". "זה היה אחד מהרגעים המטורפים בחיים שלי", מספר דיין, "בהם אני אומר, איך 'מחוברים' לא נמצאים פה עכשיו?".
המודעות העגומה של הנוער הישראלי לאבני הדרך התרבותיות, כפי שהשתקפה במקרה זה עליו מספר דיין בריאיון שקיימתי עמו השבוע בבית קפה ברמת אביב, הזכירה לי סיפור אחר ששמעתי. השחקן והקומיקאי גברי בנאי, שעבד עם אסי דיין בין השאר בסרט הקאלט "גבעת חלפון אינה עונה", אמר לי בריאיון אחר, לפני ארבע שנים וחצי למעריב, כי הנוער היום לא מכיר את הגשש החיוור. כשפגש בנאי בקניון רמת אביב צעיר בחנות בגדים, הוא אמר לו "תגיד, אתה לא משהו בטלוויזיה?". הוא זיהה את זוכה פרס ישראל, מפרסומת לנוזל כלים, ובתשובה לשאלת בנאי אם הוא מכיר את הגשש החיוור, השיב כי אינו מכיר.
אני מספר על כך לדיין, והוא אומר: "זה בדיוק אותו הדבר. וזה נורא עצוב כשאתה חושב על זה. אבא שלי ביים יותר פיצ'רים מכל במאי אחר בארץ, זכה 8 פעמים בפרסי אופיר, יצר את 'גבעת חלפון אינה עונה', סרט הקולנוע הדרמטי הכי פופולרי, טוב ומצחיק, היה קשור ב-80 סרטים וסדרות מופת כשחקן. ומה שנשאר זה שהיה דמות משנה ב'מחוברים'". על פניו של דיין עולה חיוך עצוב, ולאחר רגע מתחלף בהבעה צינית. "היופי כאן... אהבתי את האבחנה שאבא שלי 'משחק' ב'מחוברים'. כלומר, אתה לא עצמך במחוברים, אלא 'משחק' ב'מחוברים'".
ליאור דיין, בחודש הבא בן 33, בעל טור פופולרי ב"מעריב סופהשבוע", פרץ לתודעה בתור "הבן של" אסי דיין, אחר כך הפך ל"הבן המסומם של", בהמשך התייחסו אליו כאל "כוכב ריאליטי" עם השתתפותו ב"מחוברים" ולאחר מכן, היה ל"כוכב ריאליטי לשעבר". עוד לא ברור מה תהיה תדמיתו הבאה, אבל הנה אפשרות ראויה: עיתונאי ומגיש. לאחר שבתקופה האחרונה יצא דיין למסעות מסוכנים ברמאללה, בקטאר, בעיראק ובצפון קוריאה, הוא נחשף כעת לסכנה גדולה הרבה יותר מהגורמים הקיצוניים ביותר בעולם: חשש להתקפות מהשמאל הישראלי על כך שהוא, השמאלן, החילוני, בעל הייחוס המשפחתי, ממסד את הקשר שלו עם ערוץ 20 המצורע בעיניו. "הכל לציטוט", תוכנית אירוח שבועית חדשה בהגשתו של דיין, תעלה ביום שלישי (23 בפברואר) בערוץ 20, שבה יראיין בין השאר פוליטיקאים, אמנים, ספורטאים ואנשים בעלי סיפורים אישיים, ובכל תוכנית יצלם כתבת שטח "בסגנון 'מחוברים'". בתוכנית הראשונה שצולמה, למשל, יוצא דיין לחברון, "כדי לבדוק את הטמפרטורה של הסכסוך שם", לדבריו.
דיין מכנה את עצמו "מנהל מחוז גוש דן של אגודת הפרעות קשב וריכוז", מה שמעלה מיד את השאלה, איך משתלבת הפרעת קשב עם מלאכת הריאיון. "אני ניגש לדברים ואומר, 'ליאור, עכשיו אתה הולך להיות מרוכז'. ואני פשוט מרוכז. יושב על התחקיר כמו שצריך. נותן את הטלפון שלי למפיקה. אבל עברו הרבה פיילוטים עד שהתוכנית קרתה. אי אפשר לקחת ממני לגמרי את הפרעת הקשב והריכוז, את הגמגומים הקטנים, זה חלק מהעניין, חלק מהחבילה. התברכנו במדינה במראיינים מאוד מוכשרים מבחינה מקצועית, אבל אני חושב שחסר את הרבע חיוך הזה, את הסימפטיה ואת האנושיות. ואני חושב שהקהל מוכן לסלוח על מקצועיות תמורת אנושיות. תמורת זה שאתה תביא את עצמך לשם. אני לא עיתונאי מהז'אנר של עיתונאי החדשות. אם אני מראיין את אילנה ראדה (אמה של תאיר ראדה ז"ל ש.ב.) והיא בוכה אני לא יכול לקחת את זה ממני, ואם אני מרגיש צורך לבכות אני לא אמנע את זה מעצמי".
- מה לשמאלן מובהק, חילוני, נצר לשבט דיין, ולתוכנית אירוח בערוץ 20 השנוי במחלוקת, שבעבר נקרא ערוץ המורשת, שנחשב לסדין אדום בשמאל הישראלי?
"אני חושב שהוכחתי במהלך שנותיי שאני אדם אתגרי. בתור אדם שמפתיע שהוא בכלל חי, כל השאר זו הפתעה קטנה יחסית. לפני 6-7 שנים בעיר הזאת אף אחד לא חשב שאחיה בשלב זה. בנוסף, אני חייב להודות שאני נהנה להיות בערוץ הזה. אני מאוד נהנה להיות בסביבה שאינה הסביבה הטבעית שלי. בדרך כלל במקומות כאלה אני פורח. לפני שיצאנו לדרך העברתי לערוץ רשימת שמות שאני רוצה שיגיעו לתוכנית, שכללה למשל אנשים מהעולם הפוליטי שאמרו דברים לא יפים על ערוץ 20, ולא קיבלתי סירוב על אף אחד מהשמות".
- ההצטרפות שלך לערוץ 20 מזכירה שסבך, משה דיין, שימש כשר החוץ בממשלתו של בגין. אבל בגין הוא שמאל קיצוני לעומת ערוץ 20.
"אני לא מסכים עם הרבה דברים שקורים בערוץ. אני בטח ובטח לא מסכים עם מה שהיה עם הנשיא למשל. שיהיה ברור, אני חושב שהנשיא ריבלין הוא אחד הדברים הכי טובים שקרו למדינת ישראל בתקופה די חשוכה. אני חושב שהוא נקודת אור. אני חושב ש'שוברים שתיקה' הוא ארגון לגיטימי לחלוטין, אין בו שום פגיעה בצה"ל, אם כבר הוא יכול לתרום ולשכלל, והוא במסגרת חופש הביטוי. אני מודה שיש בי מין אהבה להיות במקומות שהם לא מגרש המשחקים הטבעי שלי".
עם יד על הלב, אני שואל את דיין, איזה רגע מפחיד יותר: הרגע שבו גילית ששלטונות צפון קוריאה עוקבים אחריך בעזרת תכנות ריגול במחשב ובסלולר בעת נסיעתך המטורפת לשם, או הרגע שבו תפתח בשבוע הבא את עיתון "הארץ" ותגלה מה דעת השמאל על התכנית שלך בערוץ 20, שנחשב לקללה מבחינתו? "השמאל בטח לא מפחיד אותי", אומר דיין. "זאת הבעיה. אם השמאל היה מפחיד אותי אז אולי היה לו איזושהי השפעה. השמאל צריך לעשות בדק בית. אני, דעותי הן ברורות אני שמאלן. אני אראיין מכל הקצוות הפוליטיים. עצם הנוכחות שלי בערוץ הופכות את האמירה של השמאלנים שהערוץ פאשיסטי לחלולה. ערוץ 20 כרגע מציג פלורליזם הרבה יותר רחב מאנשים אחרים בתקשורת. תשמע, אני לא עושה את זה ממצוקת פרנסה. פרנסה כרגע לא חסר לי, יש לי סדרה ב-HOT שצריכה לצאת ב-2016 ואני גם שכיר ב"מעריב". לשם השוואה, גם אני וגם רן שריג כותבים סדרות שונות לחברת דרסט. אבל רן שריג, זה כל מה שהוא עושה מבחינת פרנסה. אני עושה עוד דברים. ואת זה אני אומר לך בתור מי שבעבר עשה דברים, מסיבות כלכליות, ואחר כך התחרט עליהם".
- על מה אתה מתחרט?
"על השתתפותי בתוכנית 'שיחת היום' ברשת. שמתי לעצמי מוקש. אין אדם שיש לו דעות על כל כך הרבה דברים. הרי פאנליסט זה אחת משתי המצאות שהביא לנו העולם המודרני והן פיקציה. ההמצאה השניה היא סטייליסט. פאנליסט וסטייליסט הם שני מקצועות שלא קיימים. עשיתי את זה רק בגלל שהמשכורת היתה טובה".
- מאין נובעת משיכתך לנסיעות לרמאללה, קטאר, צפון קוריאה ועיראק? כמה עמוקה היתה החרדה של אשתך ואם בנך?
"אשתי בהחלט היתה בחרדות. אני חונכתי על ברכי תורה מאוד פשוטה, שאומרת שאדם בחייו צריך לעשות את הדברים בצורה הקיצונית ביותר. אדם צריך ללכת אחרי הדברים שמפחידים אותו ולהתעמת איתם בצורה כמעט דתית ופנאטית. זה החינוך שקיבלתי. אני תמיד אומר לאשתי בצחוק, אבל מתכוון לזה ברצינות, שאם אני לא חוזר, לפחות חשוב להבהיר לילד שבאותה צורה הייתי רוצה שגם הוא ירדוף את החלומות והרצונות שלו. אני אדם שהולך על זה. הרבה פעמים אני גם אוכל אותה, אבל אני הולך על זה. פעם הלכתי על זה בתחום הסמים, ולקח לי הרבה זמן לגמור עם זה. הנסיעות האלה באמת מחיות אותי. אני הופך להיות אדם שונה לחלוטין. אתה רואה אותי פה, במרכז שוסטר ברמת אביב, הבורגנות מקיפה אותי בקורי עכביש בלתי נראים. לצד היותי במלכודת עכבישים גדולה, אני אדם יחסית ממורמר ומדוכדך טיפה. כשאני מגיע למקומות כמו עיראק אני הופך להיות כמו נער הפעלה בקלאב מד. זו רמת האנרגיה. אני קם בשש בבוקר. אני מתעורר לחיים. זה הניצחון האולטימטי על המלנכוליה. יש לי עניין לבדוק גבולות בחיים".
בשלב זה בריאיון, ברגע מקרי שנדמה היה כאילו תוסרט מראש, הודגמה מידת המלנכוליות שובת הלב של דיין. לפתע ניגשים שני בני נוער לשולחן בבית הקפה בו דיין ואני יושבים, ופונים אליו. "סליחה על ההפרעה", אומרת הנערה בעלת המראה המעט גותי, "לחברה שלי זואי יש יומולדת, והיא ממש תשמח אם תוכל להגיד לה מזל טוב". הנערה מבקשת לצלם את דיין מברך בסלולרי. הוא נענה מיד, שואל בת כמה היא תהיה, והנערה משיבה כי חברתה בת 18. "אני מרחם עליה, גיל 18 זה גיל קשה", אומר ליאור, מביט למצלמת הסלולר ומרים את היומולדת בברכה הבאה: "גיל 18 זה גיל קשה. גיל שבו את נכנסת לחיים האמיתיים. החיים האמיתיים הולכים להיות לא פשוטים עבורך!".
- ליאור, זאת לא היתה ברכה עליזה לגיל 18.
"כן. אני שם לב מי סוג האנשים שפונים אליי. פונים אליי צעירים, אבל לא כאלה שמעריצים את עפר שכטר. האנשים שפונים אליי הם אנשים שהסיבה שהם התחברו אליי היא שיש להם איזשהו מטען. אנשים שמזהים עם טיפה אמת בתוך בליל השקר הזה של עולם הבידור שזורקים להם מכל כיוון".
טור של ליאור דיין ב"מעריב-סופהשבוע", שנכתב זמן קצר לאחר מותו של יוסי שריד, רחוק משפחה שלו, עורר מהומה. בטור תיאר דיין את חבר הכנסת, יו"ר מפלגת מרצ והשר לשעבר כ"יהיר, מנותק ורברבן". "משהו בדרך שבה גלגל בפיו את העברית המושלמת שלו", כתב דיין על שריד, "גרם לך להרגיש נחות ולחשוד שהוא ממש נהנה מתחושת הנחיתות שמתפתחת אצלך לאור שליטתו בשפה. זה היה מרהיב ומעליב בו?זמנית". בתגובה לכך, רזי ברקאי כתב טור בעיתון שבו נחלץ להגנת שריד המנוח, תיאר אותו כאדם בעל לב זהב, נדיב כלפי חלשים ולוחם שלום. אולם ברקאי לא הסתפק בתגובה עניינית לטענות על שריד, ותקף את דיין בטענה כי בטוריו הוא מתאר את אביו המנוח, אסי דיין, כ"מתוק, וסבאי, ומפרגן, וזו בכלל לא הדמות הציבורית שכולנו נחשפנו אליה. אז זהו, שאסי דיין היה יוצר ענק, באמת הטוב מכולם, ואיש דוחה. שום מילה על האלימות שלו, על התקפי הזעם, על העלבונות שהטיח, על נשים שהשתמש בהן וזרק".
ליאור דיין מסיר את הכפפות, ומגיב לתגובה. "רזי ברקאי על הזין שלי", הוא אומר, "זה האבא שהיה לי. היה לי אבא מקסים. אולי אליו ואל החבר שלו יוסי שריד אבא שלי לא היה נחמד, לי היה אבא מקסים, אבא תומך, אבא שנתן לי את כל הדברים שהוא לא קיבל מאבא שלו. היתה לנו מערכת יחסים שכל אבא ובן יכולים לקנא בה. מה שאתה מקבל בטור האישי שלי זה את המציאות. והמציאות היא כזו. אני גם אישרתי שזה יופיע. אני חושב שאולי הדברים שלי לגבי יוסי שריד לא הובנו כהלכה. הבנאדם הוא אבן דרך בפוליטיקה ובתולדות ישראל. אבל האבן דרך הזאת מספרת גם סיפור שהוא נורא בעייתי לגבי הטון הכללי היהיר של השמאל. ליוסי שריד יש מניות גדולות בכך שהשמאל הפך להיות כל כך בלתי נסבל".
ברקאי אמר לוואלה! תרבות: "אין לי צורך להגיב".
- לעומת רזי ברקאי, ליאורה גולדנברג שטרן, קולגה שלך מעיתונך "מעריב סופהשבוע", דווקא חלקה לך שבחים בשיחה איתי, וציינה כי זה ראוי להערכה שלא ניצלת את אחריותך על עיזבון אביך לרעה כדי "לעשות קופה". בכמה מקרים, חילקת מזכרות מעיזבון אביך או התרת שימוש ביצירותיו ללא תשלום.
"אני אחראי על העיזבון ושם כסף כל שנה על דברים להנצחת אבא שלי. כל החברים שלו מקבלים את מה שהם רוצים בחינם. אם הוא אהב מישהו בחייו אז הוא יקבל את זה בחינם. בטח שאני לא הולך למכור את התסריט של 'גבעת חלפון', להפך, אנחנו הולכים להציג את הגרסה הראשונה של התסריט בחינם, כמו המגילות הגנוזות, במסעדת 'דה דה ודה' בשדרות רוטשילד שבעליה הוא דוד טור. למה? כי הוא בין היחידים שעזרו לאבא שלי כשהוא היה בחיים, בזמן שאחרים לא עזרו לו. את הגרסה הראשונה הזאת של התסריט יכולתי למכור בהמון כסף. את שאר הדברים אני הולך להעביר לספרייה הלאומית כדי שזה יהיה פתוח לכולם".
- באחרונה כתבה מיקה אלמוג בטורה ב"7 ימים", על תחושותיה הקשות מכך שהידיעה על כך שסבא שלה, נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, הובהל לבית חולים, הגיעה לתקשורת עוד לפני שנודע לה. זה מזכיר שהתייחסת למקרה דומה בטור שלך בעבר הנוגע לאביך.
"נכון. לפני שש שנים, כשאני ואבא שלי גרנו ביחד, הוא הובא לבית חולים. עוד לפני שהוא הגיע כבר היתה ידיעה בתקשורת. זה היה מדהים ברמת המיידיות. כאילו, הפרמדיק ביד אחת נותן עירוי ובשניה הוא מסמס?! צחוק הגורל, ברגע שהגיע היום ואבא שלי הלך לעולמו, אני עוד לא הגעתי אליו ואני מקבל טלפון מאיזה עיתונאי נבלה מ-ynet. אני רוצה להגיד לך שלא היה זמן שיותר התביישתי מזה שאני עוסק בתקשורת. פשוט התביישתי. גם כשאמנון דנקנר נפטר, התברר שהילדים שלו, עוד לפני שהם הגיעו לבית שלו, שמעו בחדשות שהוא מת. והנה הסיפור של מיקה אלמוג עכשיו על סבא שמעון פרס. מה, צריך להעביר חוק שמחייב לתת זמן עד שמודיעים למשפחה?!"
הסדרה שאליה התייחס דיין בדבריו קודם לכן, בבימויו של אסף קורמן, עוסקת באדם שנכנס למחלקה פסיכיאטרית ו"מוצא שם דברים שלא מצא במקום אחר". לדבריו, הסדרה אמורה להצטלם במהלך השנה הקרובה. האם ועד כמה אתה חרד מרגע שבו הצלחתך המקצועית תתפוגג, אני שואל את דיין. "מאז שנגמלתי, האפשרויות פשוט נפתחו בפניי, ומאז 'מחוברים' אין לי יום אחד של שקט מבחינה תעשייתית. זה אחרי 3-4 שנים שלא עשיתי שום דבר חוץ מלהיות נרקומן. אז אני משלם את זה עכשיו בגדול. יש לי כל כך הרבה אפשרויות. היתרון שלי על אנשים אחרים שאני במקרה הכי גרוע פשוט אחזור לאיפה שהייתי. הייתי כבר בביבים, מקסימום אני אחזור לשם. זה לא סיפור גדול. יותר גרוע מאיפה שהייתי אני לא אהיה, אתה מבין. לכן אני לוקח את הדברים יחסית בקלות. נכשל בדברים שאני נכשל, מצליח בדברים שאני מצליח. אחרי שעשיתי כל כך הרבה דברים גרועים בטלוויזיה, לא האמנתי ש'מחוברים' תצא ככה, כל כך מוצלחת. הייתי במקומות הכי גרועים, ומקסימום המקומות הכי גרועים יקבלו אותי בחזרה, ויגידו לי: 'ליאור, איפה היית?'"