מסורת - או שמא אגדה - הרווחת בקרב יוצאי תימן גורסת שעזרא הסופר שלח אי אז, במאה החמישית לפני הספירה, איגרת לראשי הקהילה בתימן וקרא להם לעלות לישראל ולעזור להקים את בית המקדש השני, אולם הם סירבו מאחר שראו ברוח הקודש שקץ הגלות עוד לא הגיע ושגם הבית השני עתיד להיחרב. בתמורה קילל אותם עזרא שכל אחד מהם יהיה לראש, כלומר שיהיו שרויים במחלוקות נצחיות. יודע כל תימני שבין אם אירוע כזה אכן התרחש ובין אם לא, נדמה שקללה כזו אכן קיימת.
ממש באמצע הסרט התיעודי "ממלכת עדני" מספר ההיסטוריון דני בר מעוז, שעשה דוקטורט על הקונפליקטים והפלגנות של העדה התימנית, סיפור די מדהים שבעצם חושף את זרעי הסרט כולו. כאשר הגיעו התימנים הראשונים מקיבוץ כנרת אל כפר מרמורק בשלהי שנות העשרים של המאה הקודמת, הם כוננו להם בית כנסת בחדר בביתו של הרב. כעבור זמן לא רב התעורר ביניהם ריב, קמו חצי מהם ופתחו בית כנסת חדש משלהם. במשכן החדש הזה התעוררה מחלוקת נוספת, ואחד מהמתפללים הציע למתפלגים ליצור אחד נוסף בחדר בביתו שלו. עם הזמן התרחב בית הכנסת החדש הזה עוד אל תוך החצר של האיש, והפלא ופלא, גם במשכן הקודש הזה התעוררה מחלוקת, כזו שהפעם הגיעה להליכים משפטיים. האדם שבחצרו זה קרה ממשיך לגור עם משפחתו בביתו אבל השאיר את בית הכנסת למתפללים שעמם הסתכסך ועבר עם אחרים לבית תפילה אחר. כלומר, מהמקום המקורי צמחו עד מהרה ארבעה. כיום בשכונת מרמורק, שהסתפחה מאז לעיר רחובות, ניתן למצוא עשרות בתי כנסת. כך גם בשעריים הסמוכה, המורכבת אף היא מבני תימן, ולמעשה ניתן יהיה למצוא סיפורים מאוד דומים ברוב הקהילות של העדה בישראל.
אבל איבה עזה שוררת בין מרמורק הקטנה והאמידה לבין שעריים הגדולה, ו"ממלכת עדני" של ראובן ברודסקי - ששודר אתמול (רביעי) ב-yes דוקו - בא לגולל את הסיפור שלה באמצעות קבוצות הכדורגל של השכונות, הפועל מרמורק ומכבי שעריים. הסרט שופך אור בהצלחה על האופן שבו כרוכות זו בזו הנטייה התימנית הקשה למריבות פנימיות יחד עם השבטיות המסורתית של אוהדי כדורגל. בחיוך אבל לא בזלזול מקפיד "ממלכת עדני" להסביר את מקורות הסכסוך, את גבולות השכונות (כולל חלקת קבר פנויה תמידית שאף אחד לא מסכים להיטמן בה כי היא עוברת בדיוק בחיץ בין שעריים למרמורק) ואת הכוחות הפועלים, ויוצר כך דרמה משעשעת עם גיבור חד פעמי - חנן עדני, היו"ר האגדי של הפועל מרמורק זה 40 שנה.
לא בכדי שמו של עדני מתנוסס בכותרת הסרט, האיש שאוהדי מרמורק אומרים עליו "שבכל דור ודור קמים עלינו 'שערוקים' לכלותנו וחנן מצילנו מידם". עדני חצי עירום רוב הזמן, במכנסיו הקצרים, גרביו השחורים וסיגריה מתמדת בידו מהווה דמות קיצונית בכל המארג הזה, אבל גם את כדור הלכת שסביבו חגים יתר הגורמים. למרות האקסצנטריות המצטלמת היטב, בשום שלב עדני אינו הופך לקריקטורה. הסרט מעביר יפה את שני הקטבים של חרב הפיפיות הנובעת מתוקף תפקידו: כאשר מרמורק מנצחת והאוהדים היריבים מקללים את אמא שלו ומאחלים שצלם הסרט יתעד את ההלוויה שלו, עדני מתיישב באפיסת כוחות נפשיים על ספסל מתחת ליציעים ובקושי מצליח לבקש מים. "מה אמא שלי עשתה להם?", הוא שואל. כאשר מרמורק מפסידה, ובמיוחד במהלך עונה חלשה במיוחד שלה, מגיע תור האוהדים שלה לקלל את עדני מכל הבא ליד. מגדיל לעשות אחד מהם ואומר קדיש לזכרו במגפון בזמן שהיו"ר המובס הולך ומתרחק.
לכל אורך הדרך ב"ממלכת עדני" ניצב עיקש האופי הפלגני שבמסגרתו יוסיפו התימנים להילחם זה בזה גם במחיר של פירוק המסגרת שעומדת בלב המחלוקת - אם זה בית כנסת, קבוצת כדורגל או שכונה. יש פה אם כן משהו שנראה מאוד קרתני, צר, כמעט אנתרופולוגי. תיעוד של קבוצה ושל התרחשויות שנראות זרות לרוב הצופים, ואין ספק שהקהל שייהנה ממנו במיוחד מורכב מחובבי כדורגל, מתימנים ובעיקר מחובבי כדורגל תימנים. יחד עם זאת, הסיפור בבסיסו של הסרט מצחיק, מעורר חמלה ואנושי, והמצלמות של ברודסקי מקפידות לנכוח בכמה וכמה רגעים אינטימיים שמספקים לו עומק תמידי. אין בכך כדי להפוך את "ממלכת עדני" ליצירה גדולה, חשובה, אבל נדמה שאלה רחוקות מלהיות היומרות שלה ושמדובר בסך הכל ביצירה קטנה ומבדרת על סיפור קטן ומבדר.