כיצד מודדים כשלון? האם אדם שיוצא לכרות עץ, חוצב בגזעו כמה פעמים, לא מצליח להפיל את העץ ומגלה שבסופו של דבר העץ נפל בגלל רוח חזקה הצליח במשימתו? הנריקה צימרמן ואנה סומרשף, יוצרי "ג'יהאד עכשיו" שעלתה אתמול (שלישי) בערוץ הראשון, משולים בדרך זו או אחרת לאותו אדם. השניים יצאו להבין כיצד הטרור האיסלאמי התפשט בעולם ולאחר צפייה בשלושה מתוך ארבעת פרקי הסדרה, מתברר לצופה (ולא לאנשי התוכנית משום מה) שהטרור האיסלאמי התפשט במקרה. כל העולם הוא צירוף מקרים אחד גדול והטרור האיסלאמי אינו שונה. צימרמן וסומרשף רצו למצוא את הגביע הקדוש והצופים גילו שהוא כוס פלסטיק פשוטה.
בניגוד ל"אללה איסלאם" הפופוליסטית והקצבית של צבי יחזקאלי, "ג'יהאד עכשיו" מתמסרת לקצב האיטי של צימרמן. הקריינות המתונה, שפת הגוף הידידותית והפסקול הישנוני - זהו המצע שאמור ללוות את הצופה במסע לתולדות הטרור. לזכותו של צימרמן ייאמר כי "ג'יהאד עכשיו" אכן מחדשת לצופה הישראלי הממוצע כמה דברים כמו מתי אוסמה בן לאדן הצטרף לטאליבן ובאילו נסיבות זה קרה. צימרמן גם מבקר בלפחות שלוש יבשות במסגרת עבודתו העיתונאית, לא דבר של מה בכך.
לא קל לצלוח את "ג'יהאד עכשיו". אפילו מאוד קשה. הטון הדידקטי של צימרמן ותחושת הכובד המעיקה מלווה את הצופה לאורך פרקי הסדרה. לאחר הסתגלות לפורמט המרובע, מגיע מכשול נוסף: רוב חומרי הגלם הארכיוניים שבהם משתמשת הסדרה מציגים את הטרוריסטים שמחים ומאושרים. מפלצות האדם שאחראיות לרצח עשרות אלפי אנשים מוצגות, ככל הנראה בלית ברירה, במצבן הטוב ביותר. לא נעים ליישב את הסתירה בין החיוכים לבין הידיעה על העתיד העגום שמתכננות אותן מפלצות.
הערך המוסף של "ג'יהאד עכשיו" הוא שהסדרה, יותר מתיעוד עליית הטרור האיסלאמי, מציירת תמונה מפחידה של מה שמתרחש כשמערכת חיסונית פונה נגד עצמה: מצד אחד, מדינות המערב רוצות לשמור על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם. מצד שני, אותן מדינות רוצות לשמור על בטחון אזרחיהן. פעם אחר פעם מספרים המרואיינים בסדרה על מקרים בהם האינטרסים האלה התנגשו. זו אולי הנקודה המעניינת ביותר שזורחת מבעד לסאבטקסט: במאה ה-21 אין כל הבדל בין המאבק בטרור האיסלאמי וקונפליקטים כמו המאבק למען הזכות לפרטיות. בסופו של יום, כל האנשים בעולם הם לוחמי ג'יהאד. רק המטרה שונה.