קשה לגשת אל "Flaked", הדרמה הקומית החדשה של נטפליקס, בלי להבחין שהיא נושאת על גבה כמה וכמה מטענים של העומדים מאחוריה ובחזיתה: 1) וויל ארנט, מהשחקנים הקומיים הגדולים כיום, מככב בה ויצר אותה יחד עם מארק שאפל, השותף לכתיבת הסדרה "The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret" שארנט גילם בה את הבוס. 2) מפיק נוסף של "Flaked" הוא מיץ' הורביץ, שיצר את "ארסטד דיבלופמנט" ("משפחה בהפרעה" בשמה העברי שאנו מתכחשים לו) המופתית-ברובה שארנט שיחק בה, ומאוחר יותר יצרו השניים את "אחוזת וויילד" האנדרייטד בכיכובו של האחרון. 3) האכסניה של "Flaked" היא נטפליקס, המאכלסת שתי סדרות נוספות עם ארנט - "ארסטד" החל מעונתה הרביעית (והאיומה) ו"בוג'ק הורסמן" המונפשת, שבה הוא מדבב את הדמות הראשית.
בכל הסדרות האלה הוא מגלם בערך את אותה דמות - המניאק המנותק והנלעג, מעט פומפוזי, הרבה גרוטסקי - כך שקל היה לשער ש-"Flaked" תספק משהו דומה. זה כמעט נכון: הסדרה החדשה ללא ספק מתכתבת עם כל הקודמות שנמנו כאן, והוא עצמו מגלם בה מניאק נלעג, אבל הפעם לא מגוחך אלא אמין, וגם לא ממש מצחיק אלא קצת מדכדך - מאפיין שנכון ל-"Flaked" בכללותה. אולי זה נובע מהרצון של ארנט להפיח קצת אנושיות בדמות הכל כך מוכרת שלו, מה שאכן קורה, אבל למרבה הצער במסגרת סדרה שנגועה בבעיות רבות.
"Flaked" מתרחשת בווניס, לוס אנג'לס, ועוקבת אחר צ'יפ (ארנט), שתיין בגמילה המארגן פגישות אלכוהוליסטים אנונימיים וחי כמעט בחינם. הוא מתגורר בבית חברו הטוב דניס (דיוויד סאליבן, "ארגו") ועובד בחנות ריהוט אישית במבנה השייך לחמיו. יש לו חברה צעירה אבל זה לא מפריע לו להתקרב ככל יכולתו אל מלצרית נאווה בשם לונדון (רות' קירני, "The Following"), שחברו התאהב בה עוד לפניו. כך, בהתרחשויות מינוריות, מפגין צ'יפ פעם אחר פעם את עומקי האנוכיות שלו.
כפי שניתן להבין, זו עוד אחת מהסדרות האלה שבחזיתן גבר לבן פגום בואכה חרא, כמו "קליפורניקיישן" רק אוורירית וריקה אפילו יותר (ועם מינימום עירום וסקס). צ'יפ הוא אדם נלוז, צבוע ושקרן, שחושב רק על עצמו ולא משנה במי הוא פוגע. בעקביות הוא מנצל את מעמדו כגורו עבור אלכוהוליסטים צעירים כדי ליהנות מסקס או מקפה חינם או מהילת קדוש. מדי פעם הוא מפגין ייסור מצפון או שניים, ואף ניסיון לשנות את דרכיו ולעשות את הדבר הנכון, אבל רוב הזמן מתפקד כדוש דוחה שמצליח לטשטש זאת היטב.
דמותו של צ'יפ מעניינת בהיותה בבואה מתונה ואמינה בהרבה של הטיפוס המוגזם שארנט גילם פעמים כה רבות בעבר, ושני היוצרים מצליחים לבנות יפה את דמותו ולטוות את מעשיו בניואנסים ובהדרגה. זה נכון גם לסדרה בכללותה, המשובצת פרטים קטנים ומסקרנים ודיאלוגים נבונים, וגם בשחקנים אורחים שווים - הת'ר גרהאם, קירסטי אלי וכריסטופר מינץ-פלאס מגיחים כולם. אולם עם כל הכבוד להם, הם לא באמת משנים. כל מי שאינו צ'יפ ואולי דניס - ובעיקר אם מדובר בדמויות הנשיות - הוא קישוט נטול נפח הנמצא שם כדי להקרין על מי שבמרכז: הגבר/ים.
זו תמצית שמעידה על הבעיות של הסדרה. וניס היא מעין יקום מקביל כאילו מקסים אבל בעצם די מטופש, וכמוה גם "Flaked". מקום שבו נורמלי שאישה בת 27 תפגין עניין משמעותי בגברים בני עשור ועשרים שנה מעליה, שהדמות הראשית בו מתרפקת כל כך על הפשטות של פעם עד שאין לה טלפון סלולרי, והיא מייצרת בעבודת יד רק שרפרפים (את אותו עיצוב מספר פעמים, למעשה) שאף אחד לא קונה. חברו הוא אוצר יין, לא באמת מקצוע שאתם מכירים מישהו העוסק בו בעולם האמיתי. בחורות צעירות מסתובבות בבגד ים ועוגבות עליו. זו פנטזיה שניכר כי יצרו אותה שני גברים בגיל העמידה, והצילום המרהיב, שכולל עוד ועוד שוטים יפהפיים לכל אורכה, מדגיש את היותה בלתי מושגת.
הבעייתיות של "Flaked" מתקשרת שוב לאופן שבו נטפליקס עובדת, ליד החופשית שמעניקים קברניטיה ליוצרים, ותכופות התוצאה היא יצירות שהיו יוצאות נשכרות עם הידוק של הרסן. עם מישהו שיבוא ויגיד, "שמעו, אולי כדאי ליצור דמות נשית מרכזית עם קצת יותר משקל סגולי. או בכלל", ו"יופי שיש בינג' והכל, אבל אולי ננסה להדק ולוותר על האוויר החם שמביא אתכם לכדי יותר משלושים דקות כל פרק". העונה הרביעית של "ארסטד" היא הדוגמה המושלמת לכשלים האלה, סדרה שהיתה מופתית והפכה בידיהם לצרה צרורה, אבל גם "Love" מהעת האחרונה מהווה עדות טובה למה שקורה כשהגבולות רופפים. אמנם "Flaked" - שבמקרה או לא, אף היא כמותם קומדיה על אנשים מחורבנים בלוס אנג'לס - אינה מתסכלת באותה מידה, אבל היא בוודאי גם לא ניצחון להתגאות בו.