ימים של צוף 2016: המדריך לעונת האביב - חלק ב'

מה: קומדיה של רשת נטפליקס ובמרכזה שחקן פוטבול חצי מקצועני, שחוזר אחרי שנים ארוכות לחווה המשפחתית אותה עזב בנעוריו לטובת קריירה ספורטיבית.

למה כן: בגלל הנוסטלגיה של "מופע שנות ה-70" שמאחדת כאן את אשטון קוצ'ר ודני מסטרסון.

למה לא: מאכזב לגלות שנטפליקס, שהרגילה אותנו לתכנים מושקעים מבחינת ביצוע ומחשבה, נופלת במלכודת הבנאליות. "The Ranch" היא מסמך עצוב מספיק בעצם ההבנה לאן התדרדרו הקריירות של הייד וקלסו, אבל הכל רק הופך נורא יותר עם הצחוק המוקלט והתחושה הנוראית של סדרה שהוצבה כדי לסתום חורים בלו"ז. "The Ranch" היא מסוג הסדרות שעולות ברשתות ברודקאסט רק כדי לרדת אחרי שלושה פרקים נטולי צופים. ההומור הכל כך יבשושי שלה והדמויות נעדרות כל עניין (הבן ההולל שחוזר הביתה אחרי שנים, הבן הממורמר שנתקע בעסק המשפחתי נגד רצונו, האב שמנסה לשמור את העסק נגד כל הסיכויים, האם המלנכולית. אתם לא טועים זה נשמע כאילו מישהו ניסה לעשות קומדיה מ"עמוק באדמה". וזה עצוב בדיוק כמו שזה נשמע).

מה: סיטקום של רשת NBC, מבית היוצר של סוזן מרטין, תסריטאית "שוות בקליבלנד". זוג הורים נהנים מהיתרונות של בית ריק לאחר ששתי בנותיהן המתבגרות עוזבות לחיים עצמאיים, רק כדי לגלות שהן מעוניינות לשוב חזרה הביתה. יחד עמן חוזרים לחייהם גם הוריהם המתבגרים, שנהגו לשמור על הבנות בשנותיהן הצעירות.

למה כן: כי עד כמה שנתכחש להן, סדרות נוסחה כנראה תמיד יצליחו לפנות לקהל רחב. ככה זה כשלא מנסים לשנות או לחדש דבר, תמיד אפשר להפוך להיות הפשרה של ערב זפזופ מאכזב שיסתכם בעוד מאותו דבר.

למה לא: אין שום סיבה הגיונית לקיומה של "Crowded" בנוף הטלוויזיה של 2016. סיפור שבמרכזו בית ובו הורים שנמצאים מעבר לשנות השיא שלהם, בנותיהן המתבגרות (אחת חנונית ואחת חופשייה) והוריהם הדביקים, אלה מסוג הדברים שהפכו מאוסים כבר בתחילת הניינטיז. מעבר לקלישאה שמלווה כל רגע ורגע, ההומור כל כך דלוח וחסר מעוף. שוב מנסים "לפלפל" את יחסי המין בדרכים מביכות, שוב ניסיונות של מבוגרים להיות צעירים ולהיכשל, עוד חצי בדיחה-חצי "אמירה חברתית" על סוף עידן התוויות החברתיות והסובלנות לבחירות אינדיבידואליות. העייפות וחוסר ההשראה ניכרים כבר מהשנייה הראשונה.

מה: דרמה קומית רפואית של NBC בכיכובה של מליסה ג'ורג' ("בטיפול", "האישה הטובה") כד"ר אלכס פנטייר, מומחית עולמית להשתלות לב. העלילה עוקבת אחרי נסיונותיה לשלב מדי שבוע בין הנאמנות למטופליה, חייה האישיים ויחסיה עם הקולגות. לצדה של ג'ורג' בקאסט: דייב אנאבל מ"אחים ואחיות".

למה כן: אם, חס וחלילה, תיפגעו בתאונת דרכים ותמצאו את עצמכם כבולים למיטה בלי יכולת להזיז את הידיים, תוכלו להתנחם בכך שמצבם של אנשים אחרים גרוע יותר: וב"אנשים אחרים" אנחנו מתכוונים לרופאה האמיתית שהסדרה מבוססת על חייה.

למה לא: כי מדובר באחת הסדרות המזעזעות ביותר שאי פעם נוצרו. כל אדם שהצליח לצפות בפרק עד סופו ראוי לקבל מדליה ו/או צל"ש מיוחד. התסריטים מגוחכים, המשחק מוגזם וכל פריים בה מזיע ממאמץ. ההפנמה שמדובר בסיפור שמבוסס על המציאות ושהרופאה העילאית והמתנשאת בסדרה היא אדם אמיתי מרגיזה עוד יותר. ברצינות, מדובר בסדרה ממש מחורבנת שראויה להמתת חסד.

מה: הפקה אמריקאית-בריטית-קנדית משותפת המגוללת את סיפור ידידותם (האמיתית) של הקוסם הארי הודיני (מייקל ווסטון) והסופר ארתור קונאן דויל (סטיבן מנגן, "אפיזודס"), יוצר דמותו של שרלוק הולמס, בראשית המאה ה-20. השניים חוברים כדי לסייע לסקוטלנד יארד לחקור פשעים שלא נפתרו, ייתכן שבעלי אופי על טבעי, ואליהן מצוותת בלשית נקבה שאף אחד לא סופר אותה, כמתבקש בימים ההם, אבל היא כמובן חכמה ומוצלחת. על הסדרה אחראי דיוויד שור, יוצר "האוס", שבעצמו היה גלגול עכשווי של שרלוק הולמס.

למה כן: היא חיננית בהחלט, השחזור התקופתי נהדר, הדמויות חביבות והדינמיקה ביניהן מצליחה להוות את עיקר האפיל של הסדרה. היא גם מקפידה לשתול פרטים אמיתיים קטנים בנוגע לחיי האישים הללו, כמו הערות אגב של עוברי אורח על שרלוק הולמס או על המופע של הודיני. נחמד גם לראות כיצד שור שומר אמונים לווסטון, שב"האוס" גילם את הבלש הפרטי לוקאס דגלאס, ואמור היה לזכות בסדרת בת משלו שלא יצאה לפועל.

למה לא: טוב, ראינו מלא כמוה, בראשן "האוס" עצמה. "הודיני ודויל" מתוכננת בדיוק באותה תבנית - רמז אחר רמז שמובילים אל המסקנות הלא נכונות, רגע של הארה באמצעות שיחה או פרט אגבי, ואז פתרון התעלומה. בבסיסו של עניין מדובר בסדרה פרוצדורלית מן השורה, בלי יותר מדי משקל סגולי.

מה: תוכנית מערכונים חדשה של שלישיית לונלי איילנד - אנדי סמברג, עקיבא שייפר ויורמה טאקון - שמשובצת בארה"ב במוצ"ש בלילה, כלומר מתחרה ישירות בתוכנית הקודמת שהיו חלק ממנה, "סאטרדיי נייט לייב". השלושה משמשים כמפיקים בלבד, ואת מרכז הבמה תופסות שלוש קומיקאיות חדשות: ניקול בייר, ג'סיקה מקנה ואליסון ריץ'.

למה כן: למרות הרקע של לונלי איילנד והתחרות הישירה מול "סאטרדיי נייט לייב", "Party Over Here" מזכירה בעיקר את תוכניות המערכונים של קומדי סנטרל, דוגמת "בתוך איימי שומר" ו-"Key and Peele". כמו בכל תוכנית מערכונים, יש רגעים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות. ועוד כדרכן של תוכניות מערכונים - יש סיכוי טוב שהתוכנית תשתפר ותתגבש ככל שהיא תתקדם. ובינתיים מבין השלוש אליסון ריץ' בולטת במיוחד כקומיקאית שמתמסרת עד הסוף למה שהיא אמורה לעשות.

למה לא: לא לגמרי ברור מי ליקט את השלוש האלה, אבל מלבד ריץ' האחרות די חיוורות. לצד מערכונים נחמדים ישנם כאלה סתמיים למדי, וגם המוצלחים צריכים שיוף כדי להיות ממש טובים. כמו אלה למשל.