פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הב מרסי: סדרת ההמשך של "צער גידול בנות" מדהימה בפאתטיות שלה

      הניסיון המאולץ וחסר הבושה לדחוס זכרונות ונוסטלגיה על כל שעל ב-"Fuller House" של נטפליקס, הופך אותה ליצירה מלאכותית שלא עומדת בפני עצמה

      הב מרסי: סדרת ההמשך של "צער גידול בנות" מדהימה בפאתטיות שלה

      לא באמת צריך לצפות ב-"Fuller House", סדרת ההמשך של "צער גידול בנות" שעלתה בשישי בנטפליקס, כדי לדעת שמדובר בסמן הקיצוני של גל הכיסופים הטלוויזיוני. כבר במקור ובעיני ילד מדובר היה בסדרה שהתבססה על הומור דלוח ונעדר תחכום, רגעי "אווווו" דביקים ובלתי נסבלים, רפליקות שחוקות, גגים חוזרים והסתמכות חסרת בושה על חמידות ילדים וג'ון סטיימוס. אבל נראה שדבר לא יכול היה להכין אותנו לחידוש. גם לא הטריילר, אף שללא ספק רמז על הכיוון. "Fuller House" מתבוססת בנוסטלגיה כמו בבוץ טובעני עד שאפשר כמעט לדמיין את הדמויות שלה מדשדשות עם מגפיים על המסך.

      הסחיטה הזו מדהימה בפאתטיות שלה ובחוסר הנוחות שהיא מסבה, בעיקר בפרק הראשון. בזה אחר זה נכנסים אל המסך כל הכוכבים מפעם (מלבד האחיות אולסן, שבחכמה רבה ויתרו על השתתפות באיחוד), וכל אחד מהם זוכה לתשואות מהקהל. כל קאצ'פרייז זכור ומיותר מהעבר מגיח גם הפעם, שוב לקול תשואות. כלומר, מה העניין, האנשים האלה המשיכו לדבר בדיוק אותו דבר מאז 1987 ועד 2016? איזה בלתי נסבלים. מדי כמה דקות מישהו מעלה זיכרון של דברים שקרו בסדרה המקורית. אפילו הריפרז, הלהקה של דוד ג'סי, משום מה נמצאת כאן, ומובילה אל אחד הרגעים האיומים בפרק הפתיחה, כזה שאי אפשר לא להתכווץ במהלכו במבוכה: ג'סי שר לרבקה (בפלייבאק ניכר) את "Forever" שלו והאחרים מצטרפים בפזמון, מחובקים. בררר. אפשר ממש לחוש כיצד הקסם האישי של סטיימוס מנסה להחזיק את הזוועה הזו מעל המים, כלומר מעל הבוץ הטובעני, ונכשל. אם פטישי חמישה הקילו האלה לא מספיקים, בסופו של הפרק מפוצל המסך לשניים ומציג בפנינו בדיוק את אותה סצנה כפי שהיתה בסדרה המקורית וכפי שהיא נעשית כעת.

      המסך המפוצל הזה הוא בעצם עדות לסדרה כולה, שמשכפלת את עלילת הסדרה המקורית: בעבר היה זה דני טאנר (בוב סאגט) שאיבד את רעייתו, נאלץ להתמודד עם גידול שלוש בנותיו הקטנות והביא לעזרתו את חברו ג'ואי המצחיקן (דייב קולייר) ואת גיסו אהוב הבנות ג'סי (סטיימוס) וכך כולם גרו באותו בית בסן פרנסיסקו. כעת, עשרים שנה אחרי כן, אותה בת בכורה מפעם, די ג'יי, התאלמנה בעצמה - אילו חיים אומללים, איבדה גם אמא וגם בן זוג - ונותרה עם שלושה בנים קטנים. כדי להתמודד עם גידולם היא נעזרת באחותה סטפני ובחברתה משכבר הימים והכעת-גרושה קימי גיבלר, שמביאה עמה גם את בתה, וכך כולם גרים באותו בית שבו גדלו בסן פרנסיסקו.

      אי אפשר להגיד שחלק ממתקפת הערגה הזו לא אפקטיבי או שאינו מנגן על אי אילו מיתרים בנפשנו. במיוחד הפתיח, המציג את הדמויות הוותיקות כפי שהיו בתחילת הסדרה, ואז בסופה ולבסוף כפי שהן כיום - אלוהים, איזה חמודים הם ואנחנו היינו פעם. אבל העובדה ש-"Fuller House" אפילו לא טורחת להסתיר את מה היא מחשיבה כערך המרכזי שלה, הנוסטלגיה האגרסיבית, מזנה לבדה את עצם קיומה. הגם שהמרכיב הזה אימתני בעיקר בפרק הבכורה, בפרקים הבאים הוא נוכח ומגיח מדי כמה דקות בצורה מאולצת כזו או אחרת, לא מאפשר לסדרה החדשה אפילו לנסות לעמוד בפני עצמה.

      Fuller House, צער גידול בנות 2016 (יח"צ)
      רק מישל חסרה. "Fuller House" (צילום: יח"צ)

      רק בפרקים 4 ו-5 נרשם מאמץ ראשון ליצור פרק המשתחרר מכבלי העבר ומניח לנו לשפוט את הסדרה החדשה כיצירה עצמאית. האם יש לה ערך בפני עצמה? בנדיבות אפשר לומר שייתכן, ואפילו לאו דווקא כצפיית שנאה. קשה להכחיש שיש בה קסם מיושן ותמים כלשהו, מהסוג שניתן לפגוש מדי פעם גם בסדרות בערוץ דיסני המיועדות לבני-עשרה צעירים או לצפייה משפחתית, אם המשפחה שלכם משעממת או משועממת במיוחד. הילדים החדשים מוצלחים בהחלט, במיוחד האמצעי מבניה של די ג'יי (אם כי מישהו חייב לעשות משהו עם רמת הדציבלים שלו), והסדרה אפילו מצליחה ליצור קונפליקטים משכנעים הנובעים מהשינויים הדראסטיים בחיי הדמויות, אם כי מטפלת בהם באותה שטחיות טובה ונושנה של הסדרה האם.

      גם עם הרוח הרחמנית הזו מדובר בסיטקום שנראה כמו נטע זר באקלים הטלוויזיוני של ימינו. אנכרוניסטי, קרטוני, שמאלצי, מביך לעתים קרובות, המשתמש בלי הרף במוסכמות הכי שחוקות של ז'אנר הקומדיה המשפחתית עד שהוא הופך את שיר הפתיחה לאירוני; "מה קרה לדברים הצפויים?", שואלת בו קרלי ריי ג'פסן. ובכן, שום דבר. כולם כאן, דהויים ועכורים בסדרה שלא לגמרי ברור למי היא נועדה, מוכיחים פעם נוספת עד כמה מיותר חלק הארי של האיחודים וסדרות ההמשך.