ג'ון וולס הוא אחד מעמודי התווך של הטלוויזיה האמריקאית. האיש אחראי על כמה מהסדרות החשובות, הרגישות, הבוגרות, החכמות ופורצות הדרך בתולדותיה, בהן "צ'יינה ביץ", "E.R", "סאות'לנד" ו"הבית הלבן" לצד אהרון סורקין. בשנים האחרונות הוא לקח צעד הצדה אל מחוזות מחוספסים עוד יותר. ב-2011 ייבא לארה"ב את הדרמה הקומית הבריטית הפרועה "לגדול בלי בושה" (הגרסה האמריקאית הפכה בעברית ל"חסרי בושה") וכעת הוא אמון על ייבוא נוסף - דרמת פשע המבוססת על הסרט האוסטרלי עטור השבחים "ממלכת החיות" (ששני פרקיה הראשונים עלו שלשום בסלקום TV, מספר ימים אחרי שידורה בארה"ב). גם היא כמו "חסרי בושה" עוסקת בדרי אשפתות, כאלה שמכונים ווייט טראש, רק שבמקרה הזה את ההומור מחליפה הרגשת מחנק.
זהו סיפורו של ג'יי (פין קול האנגלי, "כנופיית ברמינגהם"), נער בן 17 שאמו מתה ממנת יתר. בלית ברירה הוא יוצר קשר עם סבתו (אלן ברקין, "ים של אהבה", ממש לא מרשימה כאן), המכונה 'סמרף', אישה שאמו דאגה להרחיק ממנו כמעט כל חייו. הוא עובר לגור איתה בבית מהודר עם בריכת שחייה בחצר, סמוך לחוף גולשים בקליפורניה. בבית החדש הזה הוא מכיר גם את הדודים שלו, אחיה של אמו המנוחה, ומבין במהירות מדוע הקפידה להפריד בינו לבינם כל השנים האלה. מדובר בטיפוסים מפוקפקים ואלימים שמרוויחים את לחמם ממעשי שוד, וככאלה הם רואים באחיין שלהם גורם זר העלול לפנות נגדם בכל רגע, כך שהכנסת האורחים שלהם כלפיו לוקה בחסר. מעבר לכך, יש ממד מטריד מאוד בכל מה שהם - או לפחות רובם - מקרינים, בהתנהלות שלהם, ביחסים ביניהם. סמרף משום מה מכינה ארוחת בוקר כשהיא בחזייה, ובהמשך כשאחד האחים מגיע אל המטבח כשהוא עירום לחלוטין, אמו נושקת לו על שפתיו ארוכות. הוא ללא שום בגד, היא עם שדיה כמעט בחוץ. זהו רובד ששב וחוזר בהמשך, נמצא ברקע ומרים ראש מדי פעם בפעם כדי להעביר צמרמורות ולהזריק חרדות.
התחושות האלה הן לחם חוקה של "ממלכת החיות". היא רוצה שננוע בחוסר נוחות, שנדאג לגורלו של ג'יי ונרצה לחלץ אותו מהממלכה שנקלע אליה, משפחת הפשע הגרעינית הזו. מדובר, כמיטב המסורת, בנער עם פוטנציאל גדול. הוא מופנם מאוד, חכם, מצליח בלימודים כאשר לא מאלצים אותו לוותר עליהם. הוא גם מבין היטב לאן נכנס, ולמרות שמילותיו מאוד מדודות, אנחנו רואים שהוא מכין את עצמו לגרוע מכל. יש בו עוצמה שקטה והוא מפגין קשיחות שהוא נדרש לה - בכל זאת ברור שהוא גדל בסביבה לא פשוטה גם ככה - אבל יש בו גם רוך, מה שמבדיל אותו מקרוביו. כולם מלבד באז (סקוט ספידמן, לנצח בן מ"פליסיטי"), היחיד מקרב האחים שמראה סימני אנושיות. הוא מתייחס יפה לג'יי, מסרב לשפוט אותו מיד, יש לו אישה נורמטיבית וילדה קטנה. הוא אמור להיות ההוכחה שאפשר להישאר שפוי במשפחה הזו, שעוד יש תוחלת לג'יי גם אם לא ימצא את דרכו החוצה, אבל בעיקר הוא מלבה את הרצון ששניהם ייצאו וישאירו את הדבר הזה מאחור.
וג'יי רוצה לצאת, אנחנו מקבלים הצצה לזה כבר בסוף הפרק הראשון. אחרי שסבלנו כמוהו מהדודים שלו ומהסביבה האיומה הזו, מגיע רגע שבו ג'יי לבדו מפגין את החולשה שלו, משחרר, וקשה לא להשתחרר איתו. ברגע הזה ברור במיוחד שעליו קמה ונופלת "ממלכת החיות", ובהתאם גם על הליהוק שלו. פין קול עושה עבודה נהדרת עם דמות שקטה שלא פשוט להעביר את הדקויות שלה אל המסך, והופך בקלות לעוגן הרגשי הגדול ביותר של הסדרה.
אלא שלא בטוח שזה מספיק. למרות הניסיון של "ממלכת החיות" לאתגר את צופיה, ישנה תחושה מתמדת שהיא כלואה בתבניות ובקלישאות טלוויזיוניות מיושנות. אם סדרות כמו "הסופרנוס", "מד מן", "הסמויה" ואחרות באו ולימדו אותנו כיצד להתייחס לכל דבר כאל מרכיב שמקרין על הדמויות ולאו דווקא כאל כלי עלילתי שגרתי, "ממלכת החיות" היא צעד אחורה. זורעת באופן שקוף עוד ועוד אלמנטים כדי לקצור אותם בהמשך: דמות אחת משקרת לאחרת, ברור שהאחרת תגלה בהמשך ויהיו לזה השלכות. דמות שלישי מסתירה סוד אישי שדמות רביעית נחשפת אליה אבל עושה את עצמה כאילו לא הבינה, דמות חמישית אינה מגלה את חומרת הפציעה שספגה - כל הדברים האלה מוחדרים בהתחלה כדי להתפוצץ בהמשך, וזה נורא מעייף ומאוד לא מתוחכם.
זה מתסכל במיוחד בהתחשב בתחושה המקננת במהלך הצפייה שבטיפול שונה "ממלכת החיות" היתה יכולה להיות יצירת מופת. עיבוד של חומר מקור שמלכתחילה היה אפל ולופת במיוחד, אלימות ומיניות שאורבות בצללים, ניסיון לעקר ולאתגר את התפיסה של הדמויות כזבל לבן שהצליח לרומם את עצמו, וכמובן הנער שאנחנו חפצים ביקרו. אלא שלמרות האדג'יות והשיטוט של ג'ון וולס במתחמים הרבה יותר נועזים מכפי שהתאפשר לו לפני עשרים ושלושים שנה, ניכר שהוא מתקשה להשתחרר מהמוסכמות העתיקות של המסך הקטן. הסדרה החדשה שלו מפסידה בשל כך.
פרקים חדשים של "ממלכת החיות" מדי יום שני בסלקום TV