רעם טרופי: "המשימה: אמזונס" היא גירסה חיוורת של "הישרדות"

הגיעו ימות המשיח. בשעה טובה, "המשימה: אמזונס", הגרסה המתחרה של קשת ל"הישרדות" עלתה לאוויר, כמעט שנה אחרי שהפרומואים שלה שנראו כמו פרומואים ל"הישרדות" שודרו בטלוויזיה במקביל לפרומואים ל"הישרדות". זה אולי המשחק המקדים הכי מתסכל בתולדות היקום אבל גם די מובן למה לקשת לקח שנה שלמה להפוך את חומרי הגלם לתוכנית. סביר להניח שאפילו שם לא הבינו איזו תוכנית הם מצלמים ביערות הגשם. תוכנית שהיא כמו "הישרדות" אבל לא "הישרדות", עם משימות של "המירוץ למיליון" אבל לא "המירוץ למיליון" וכך הלאה. מהשעטנז הזה בסוף יצאה תוכנית.

תוכנית נוראית יש לומר. טוב, נוראית לפי דעתי. אני בטוח שאנשי התוכנית ממש מאוהבים בה וגאים במה שיצא להם מחדרי העריכה. עד כמה שאפשר להיות גאים בתאונת דרכים מצולמת. אין דרך גרועה יותר מלהשיק פורמט ריאליטי חדש ולהסביר לצופים מהו חוקיו (18 מתמודדים יסיירו באמזונס וידיחו אחד את השני בהצבעות קבוצתיות ובמשימות דו-קרב) רק עשרים דקות לתוך הפרק. עשרים דקות, לא פחות. איזו טעות. הרי גם כך "המשימה: אמזונס" נמצאת בעמדת פתיחה גרועה: "הישרדות" היא תוכנית מוכרת ואהובה ומי שאמור להוביל את "המשימה: אמזונס" לצד רינת לנץ הם רוית ליאור-מנדל ואייל אלקבץ שהובילו את העונה הראשונה של "הישרדות" בישראל, יצרו את השפה שלה וכעת אמורים ליצור משהו חדש לגמרי.

אולי "נוראית" היא מילה נוראית מדי. "משעממת" היא מילה הרבה יותר הולמת. כארבעים דקות לאחר תחילת הפרק, סימסה לי ידידה טובה שעברה לצפות בערוץ אחר כי הצפייה ב"המשימה: אמזונס" הביכה אותה. קינאתי בה. קינאתי בה ושנאתי אותה בו זמנית. הלוואי ואני הייתי יכול לזפזפ לערוץ אחר. לכל ערוץ. אולי אז הייתי יכול להפסיק לתהות למה ב"המשימה: אמזונס" לא מטשטשים פטמות של נשות שבט והאם זה אומר שלא יטשטשו פטמות של חברות קאסט ואם כן אז ממש חבל על הקריירה של דורון מטלון. ולמה בכל תוכנית ריאליטי של קשת צריך להיות דודו כהן. ומי זה גל אמיתי והאם הוא קיבל את תפקיד ההנחייה רק כי הוא שותף לחייה ולדרכה של אגם רודברג ("מאיפה הפליצו אותו", תהתה אחת המתמודדות בזמן שהזילה עליו ריר). כל כך הרבה תהיות, כל כך הרבה זמן מיותר לחשוב עליהן.

למה בעצם "המשימה: אמזונס" כל כך כושלת? כלומר, חוץ מזה שכבר ראינו בתוכניות אחרות את כל מה שיש לה להציע? ובכן, כי המשימות לא מספיק קצביות (לסחוב נחש, להתחתן, ללקק טרמיטים). כלומר, ביחס לתוכניות האחרות בז'אנר. כי לא ברור למה אנשים שיצאו למסע בג'ונגלים ואמורים להתעמת עם הטבע ועם עצמם מתקלחים מדי יום וישנים על מיטות. ואם כבר מתמודדים, למה כולם צועקים כל כך חזק? כי עד לסוף הפרק בו חברי הקבוצה האדומה התנגחו אחד בשני, הדינמיקה בין האנשים לא היתה מעניינת, בטח לא אחרי כל מערכות היחסים הקודמות המצולמות אליהן נחשפנו בעבר. (למי אכפת את מי אביאל מהקבוצה הצהובה רוצה להשכיב? למי אכפת עם מי לי מהקבוצה האדומה שכבה?). כי החלקים שמרכיבים את הפרק יותר מדי ארוכים, לפחות בתחושה (למרות שהפרק עצמו לא ארוך יותר מהתוכניות המקבילות) ובעיקר כי פעם בכמה דקות, כמו ברייק פרסומות, עולה השאלה: למה. למה אנחנו צריכים את התוכנית הזאת שלקח שנה שלמה לערוך. בסופו של יום, נדמה ש"המשימה: אמזונס" שלקחה קצת מכל תוכנית ריאליטי קודמת היא פשטידת שאריות מצולמת. ויודע כל אדם שנכנס למטבח, לא כל פשטידת שאריות היא פשטידה טובה.

רק מתמודד אחד יצלח את המסע באמזונס ויקבל מיליון שקלים. אותו מתמודד (או מתמודדת) בטח יהיה מאוד מאושר אבל שום פרס כספי לא שווה את האושר שחשתי בתום הצפייה בפרק הראשון של "המשימה: אמזונס" עת ידעתי שלא אצפה בה שוב לעולם ולא אחשוף את נפשי הרכה והעדינה לאחת מתוכניות הריאליטי הגרועות שאי פעם שודרו בישראל. וואפוני.

הרצון הנואש של קשת לבדל את "המשימה: אמזונס" מ"הישרדות" גרם לה להחליף את המונח "הדחה" ב"הקרבה". המתמודדים לא מודחים אלא מוקרבים. בכל זאת, אנחנו מתעסקים עם שבטים פרימיטיביים. במקום לצאת נגד הבחירה במונח מזעזע, יש להעריך במידה רבה של ציניות את הדיוק בבחירה: המתמודדים מקריבים את כבודם העצמי על מנת לספק לקשת תזרים מזומנים.