"העניין הוא לא לתת לאורחים את מה שאתה חושב שהם רוצים. זה פשוט: גירוי, אימה, התרוממות רוח, הפוליטיקה. האורחים לא חוזרים בשביל הדברים המובנים מאליהם שאנחנו עושים. הדברים הצעקניים. הם חוזרים בגלל הדקויות. הפרטים. הם חוזרים כי הם מגלים משהו שהם משערים שאף אחד לא גילה לפני כן".
(יוצר פארק ווסטוורלד, ד"ר רוברט פורד)
אחרי מעל שלוש שנים של פיתוח, קשיים, דחיות ועיכובים, הגיעה סוף סוף אל המסך הסדרה החדשה והמסקרנת של HBO, שכבר בשלבי יצירתה סומנה כיורשת אפשרית ל"משחקי הכס". דרמת המד"ב "ווסטוורלד" מתארת פארק הרפתקאות עתידני, המדמה את חיי המערב הפרוע בעזרת אלפי אנדרואידים שנבנים למטרה הזו ומאכלסים את המקום. הפארק המושקע לפרטי פרטים כולל בו את כל מה שניתן לצפות לו: הקאובויז, האקדחים, השריף, הסוסים, הסלון, בית הזונות, האבק, המיזוגניה והאכזריות. ווסטוורלד מקנה לבאים בשעריה אפשרות להרפתקאות מערבוניות מובנות במסגרת קווי עלילה של המשחק, אך לא פחות מכך, לפרוק את מאוויהם הבסיסיים ביותר: זימה ורשע. הם יכולים לפגוע כרצונם בדמויי האדם, ואלה מצדם לא יכולים להרע להם.
על המשחק מנצחת הפקה שלמה של יוצרים, מהנדסים, טכנאים, מנהלים ותסריטאי בריטי דוחה שהוא בקלות הדמות והשחקן הגרועים ביותר שם. במילים אחרות, מדובר בהפקות קולנועיות אדירות לכל דבר ועניין, כולל כל הדרגים המוכרים. המשחק הזה שהסיפורים בו חוזרים על עצמם הוא כמו שורת סרטים או מוסכמות תסריטאיות, אנחנו הם האורחים שבאים ליהנות מהמין והאכזריות וההרפתקאות, והאנדרואידים הם השחקנים והניצבים שדואגים שנקבל את זה.
ההשקעה המדוקדקת הזו בפארק היא כמובן עדות לסדרה עצמה, שמפגינה את השלמות הטכנית האופיינית לדרמות של HBO. השכבות המתוחכמות בה לא מפתיעות בהתחשב בכך שאחד מיוצריה הוא ג'ונתן נולאן - יחד עם אחיו כריסטופר הוא אחראי לכמה וכמה סיפורים קולנועיים מבריקים, בהם "ממנטו" ו"האביר האפל". המרחבים האמריקאיים הפראיים מצולמים באופן שלוכד את מלוא הדרם, הפסקול של רמין ג'וואדי ("משחקי הכס") יפה וממכר והשימוש בו לאורך הסדרה לא פחות ממבריק. המשחק - של קאדר שחקנים נוצץ המונה בין היתר את אוון רייצ'ל ווד, אנתוני הופקינס, תנדי ניוטון, אד האריס, ג'יימס מרסדן וג'פרי רייט - מעולה כצפוי. ההתרחשויות מקנות לכמה מהשחקנים, בעיקר ווד, להפגין מיומנויות מופלאות, ומי שמגלם את אביה המקורי בפיילוט, שחקן האופי לואיס הרת'ם, אחראי לכמה רגעי משחק מעוררי צמרמורת.
ממנטו
מה שניכר במהירות במהלך הצפייה זה שיותר מאשר "ווסטוורלד" היא שיר הלל למערבונים, המחווה המובהקת בה היא דווקא ליצירות העוסקות בבינה מלאכותית. מלבד סרטו של מייקל קרייטון מ-1973 שעליו "ווסטוורלד" מבוססת, עליית ותודעת המכונות תוארה באלף ואחת יצירות לפני כן, מאייזיק אסימוב, דרך "שליחות קטלנית" וכלה בסרטים "היא" ו"אקס מכינה" ובסדרות "אנשים אמיתיים" השבדית ועיבודה הבריטי "אנושיים". ארבע האחרונות עלו לאוויר בשלוש השנים החולפות, בזמן ש"ווסטוורלד" התעכבה בתהליכי פיתוח מתישים. ויצירות אנדרואידים הן לא האילנות היחידים שעליהם נתלית הסדרה החדשה. במהלך הצפייה בה עולים על הדעת בקלות "פארק היורה", "המופע של טרומן", "שמש נצחית בראש צלול" ורבים נוספים, וזה עוד לפני שהזכרנו את הציטוטים המפורשים משייקספיר ו"אליס בארץ הפלאות".
"ווסטוורלד" עונדת את מקורותיה ואת השפעותיה על דש בגדה. למעשה, היא עושה זאת מן הרגע הראשון: הפתיח היפה כולל בו מראות מוכרים כמו האדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י והקליפ ל-"All is Full of Love" של ביורק, המציג אימג'ים כמעט זהים - מכונות שיוצרות רובוטים דמויי אדם ועם רגשות אדם. זאת ועוד, שמו האירוני של הפרק הראשון הוא "המקורי"; שם הפרק השני הוא "צ'סטנאט" - כמו בניב "old chestnut", הסיפור החבוט שמסופר שוב ושוב - ביטוי שנטבע בשלהי המאה ה-19, ימי המערב הפרוע.
הסיפורים המוכרים הללו מתווספים אל החוויה שפארק ווסטוורלד מציע. דמויות ידועות וקלישאתיות כמו העלמה במצוקה, המדאם חדת הלשון, צייד הראשים המסתורי וכן הלאה. כולן חיות ללא ידיעתן בלופ קבוע שמופרע רק כאשר אחד האורחים משנה את מסלולן. תבנית מתמדת נוספת היא הסרט המנוקב של הפסנתר האוטומטי שאנחנו רואים שוב ושוב. הגרסאות שהוא מנגן מדי פעם לשירי רוק ידועים נועדו אף הן להציף את מה שכבר הכרנו. הרפרורים הבלתי פוסקים האלה אינם כאן רק כדי לקרוץ לנו ולהפגין מודעות עצמית, אלא כדי להציג בפנינו את הדנ"א של הסדרה, הדפוס המרכיב אותה עצמה. כי זה הקטע - דפוסים ותבניות הן עניין מהותי ב"ווסטוורלד". עד כמה שתנסה להיות מקורית, למחות את מה שהיה ולספק משהו רענן, הדברים הישנים נדונו לצוף. הם אלה שיוצרים בה רבדים, מורשת, זיכרונות. בדיוק כמו שקורה אצל האנדרואידים שלה.
הכל מלא אהבה
"תמהתני אם השתניתי בלילה. תן לי לחשוב. האם הייתי אותו הדבר כאשר קמתי הבוקר? אני כמעט חושבת שאני יכולה לזכור שחשתי מעט שונה. אבל אם אני לא אותו הדבר, השאלה הבאה היא: מי אני לכל הרוחות?"
(דולורס אברנתי קוראת מ"אליס בארץ הפלאות")
בחדר אפלולי עם קירות זכוכית יושבת דולורס (אוון רייצ'ל ווד) בעירום, נטולת הגנות, רובוטית, זבוב מהלך על פניה ועל עינה בלי שיפריע לה, השם שלה לבדו משמעו צער וכאב. היא מתושאלת על ידי גבר שאיננו רואים ומתוודה כי היא מבועתת, למרות שזה לא ניכר בפניה הקפואות. הוא מרגיע אותה ואומר שאין לה ממה לפחד, בתנאי שתענה על שאלותיו כמו שצריך. בתנאי.
דולורס היא אכן רובוט, יצירת אדם ודמויית אדם, אחת מני אלפים בפארק ווסטוורלד. כל תכליתם היא להפיח חיים במקום הזה, לאכלס אותו, לשמש כדמויות בסיפור וככלי משחק ללא ידיעתם. הם נועדו לספק את כל משאלותיהם של "החדשים" - האורחים שמשלמים 40 אלף דולר ליום כדי לשחק. הדמיון שלהם לבני האדם הופך את התחושות שלהן לאמיתיות, לפחות למראית עין. שמחה, תקווה, אימה. "מבועתת", כמילותיה של דולורס. הדברים האלה טבעם להותיר צלקות אפילו אצל אלה שעוברים תיקון ומחיית זיכרון מדי לילה. דמויי האדם הם אלה שהסדרה מתמקדת בהם בעיקר, אבל רוב האורחים מבחוץ, האנושיים האמיתים, מבהירים בעקביות עד כמה אינם הומניים. באיזו קלות האפלה משתלטת עליהם ובאיזו מהירות המפלצתיות שבהם עולה אל פני השטח כאשר רק ניתנת להם ההזדמנות, עד כמה הם נכונים לפגוע ולהתעלל רק כי מישהו מאפשר להם. כאילו הם עצמם, או רובם המכריע, מתוכנתים לפעול באופן מסוים לא פחות מאשר הרובוטים שבהם הם פוגעים.
אם הזבוב לא הטריד את דולורס בסצנת פתיחת הסדרה, עד סוף הפרק הראשון היא קוטלת אחד למרות שזה נוגד את התכנות שלה. ברור לאן זה הולך מכאן, אבל היפה הוא ש"ווסטוורלד" מושכת אל הכיוונים האלה בעיקר בעזרת הגיבורות הנשיות המועדות לפורענות שלה. נשים הן אלה שבאופן מסורתי מועדות לאלימות מצד הגברים המקיפים אותם, במיוחד בעולם עם חוק וסדר רפויים כמו המערב הפרוע. הבקיעים בתוכנה של כמה מהמארחות, היכולת הבלתי צפויה שלהן לזכור ולסגל דפוסים חדשים שנוגדים את מה שהן אמורות לעשות - הופכים אותן לדמויות מעניינות ונוגעות ללב.
ועם התבניות שהן שוברות בעולמן, נדמה ש"ווסטוורלד" מנסה לעשות דבר דומה. העובדה שהיא מגוללת סיפור על עשיית סיפור מדרבנת אותה לשחק עם המבנה, לזגזג בין השכבות השונות ולשמור על הערנות ועל הסקרנות שלנו, לפעמים על גבול המיינדפאק. ההדהוד המתמיד בין שתי היצירות, הפארק והסדרה, מוסיף ל"ווסטוורלד" נדבך מרתק. בפרט מפני שישנה תחושה מנקרת שאת הביקורת שלה על מוסר מפוקפק היא מכוונת גם כלפי עצמה - הפקה שהואשמה בשימוש לרעה בניצבים שלה (ראו קישור מימין). היא ערה לחסרונותיה, לנצלנות, למוסר הלקוי, לדברים האיומים שהיא מציגה ב-14 הדקות הראשונות שלה, והעובדה הזו מאפשרת לנו להאמין שמה שהיא רוצה ומנסה לעשות בסופו של דבר זה לתקן אותם. ואם כך, אולי אכן נפתח עידן טלוויזיוני חדש ב-HBO.
"ווסטוורלד" משודרת ב-yes וב-HOT בימי שני ב-4:00 בבוקר במקביל לשידור בארה"ב, ב-22:00 בשידור נוסף, וזמינה ב-VOD בשתי החברות.