אני מתגעגע לניו יורק. הייתי בה שלוש פעמים. הפעם האחרונה היתה לפני כמעט שלוש שנים, ואני עדיין מתגעגע אליה. ל"מאסטר שף", כך מתברר, לא התגעגעתי למרות שעברו כמעט 14 חודשים מאז הפרק האחרון של העונה הקודמת. אני יודע, גם אני הופתעתי. זה הרגיש הרבה פחות אז הלכתי לבדוק אם היתה באמצע איזו עונת VIP כושלת. נאדה. כלום. 14 חודשים התוכנית לא מופיעה על המסך ואף אחד לא שם לב. אולי זה הספין-אוף המוזרה של אייל שני ויונתן רושפלד שהטעתה אותי וגרמה לי לחשוב ש"מאסטר שף" תמיד משודרת. כך או כך, יש עונה חדשה ל"מאסטר שף" ובאמת שאפשר בלעדיה.
פעם "מאסטר שף" היתה מיוחדת. אפילו בביקורת פתיחת העונה הקודמת עפתי עליה משל הפכתי ליועץ קולינרי (מה יועץ קולינרי בעצם עושה? ואם מדובר באדם שמבין בקולינריה כלום לא עדיף שיהיה שף?) בן לילה, אבל עכשיו לא ממש התרגשתי. זה טרגי, כי כל המהות של "מאסטר שף" היא לרגש. הנה, כמו פטריות כמהין אחרי הגשם צצו להם הפיינליסטים של העונות הקודמות כדי לחגוג את העונה החדשה במסגרת המשימה הראשונה. וזה היה הדבר הכי נוראי שהיה יכול לקרות לריאליטי הבישולים המדוברת.
כי אותם פיינליסטים בעלי קריירות מצליחות, פחות או יותר, עזבו את כל מה שעשו באותו הרגע והתייצבו ליום צילומים בו שימשו כניצבים. זה באמת נשמע מופרך אז בואו נחזור על זה: האנשים ששרדו את כל שלבי התוכנית והפכו למאסטר-שפים או לסגנים ראשונים של מאסטר-שפים או לסגנים שניים של מאסטר-שפים הם בעצם לא באמת מאסטר-שפים, כי אם פיונים קטנים שאפשר להזיז לכל מקום בכל רגע. ומתמודדי העונה השישית אמורים לשאוף להיות האנשים האלה. מה מחכה לתושבת עזה לשעבר ולרס"ר המשמעת אחרי העונה? כמה גדול שוק הקייטרינג המרוקאי לאירועים? נדמה שרוב בוגרי התוכנית מאכלסים אותו כבר.
גם בתחום התוכן השיווקי "מאסטר שף" נופלת באותו המקום בדיוק. אחרי האורז בתחילת העונה הקודמת מגיעה פחמימה חדשה, והמשימה הראשונה בשלב האודישנים היתה משימת הפסטה. כל מתמודד מקבל קופסה מלאה בחבילות פסטה תוצרת אסם ואז הוא מגיע למטבחים שנמצאים באולפן ומכין פסטה חדשה כמו רביולי חריימה. כלומר, מכין פסטה מאפס ולא מחבילה. אז למה היה צריך לדחוף את חבילות הפסטה אם אחר כך האנשים שמתיימרים לדעת לבשל יתעלמו מהן בגסות? נו, זאת כבר שאלה שמנהלי השיווק באסם ישאלו מחר.
ואולי, באופן הולם, דווקא פתיחת העונה של "מאסטר שף", שהתמקדה בפחמימה ריקה, מזקקת סוף סוף, לאחר שנים רבות, את המהות של הפורמט: הרבה משאבים מושקעים בדבר שנראה מלא בתוכן ובמשמעות, אבל בפועל, כשרואים את התוצר הסופי שמגיע כעבור כמה שנים, מבינים שלא קיבלנו ממנו שום דבר.
בקטנה
משום מה, פרק הפתיחה של העונה השישית הרגיש לי גדוש במילים. יותר מדי סיפורים מרגשים של אנשים שהיגרו לישראל ממקומות אחרים, יותר מדי שיחות שופטים, יותר מדי אנשים שבוכים על אבות רעים מעל פסטה, יותר מדי הכל. כמה טוב שאחת מנותנות החסות לתוכנית היא אופטלגין. גם דרך לפתור את כאב הראש שנגרם בעקבות הצפייה.