בתחילת הפרק השני של "מסובך" (שבמקור אמור היה להיות הראשון), הסדרה החדשה שיצר ומככב בה רן שריג ("מחוברים", מיוצרי "רמזור"), משתתף הגיבור בפאנל דעות סוער בתוכנית של אלירז שדה, שם אורטל בן דיין מטיחה בו שהוא פשוט שנאת נשים מהלכת. מעט אחרי כן המשבצת שלו בפאנל עוברת באופן זמני לאיש בוטה ומעורר מחלוקת אחר - מנחם בן. יש מודעות עצמית נכבדת בדקות האלה, כזו שמקדימה כמה דברי ביקורת מהותיים על מה ששריג עושה בתוכנית שלו. והמעניין הוא שהסצנה הזו מגדירה לא רק את דורון אדר, בן דמותו של שריג, אלא במידה רבה - וכנראה בלי כוונה - את "מסובך" כולה: סדרה של מניפסטים חדורי להט.
הדרמה הקומית החדשה של ערוץ 10 עוקבת אחרי דורון, כותב מנוסה בן 40, גרוע עם כסף, בוטה, מעשן כמו קטר, כולל ליד ועל הילדות שלו, מסורס למרות המגננה הלוחמנית המתמדת שלו. הוא גרוש פעם אחת מעיתונאית פמיניסטית מיליטנטית (עירית לינור המפתיעה לטובה) ופעם שנייה מדוגמנית לשעבר ופאשניסטה (סנדי בר). משתיהן יש לו שלוש ילדות שאותן הוא רואה מספר פעמים בשבוע. במקביל הוא מכיר את גבי (מור חן), גרופית שלו בת 26 השואפת להיות סטנדאפיסטית ומבקשת את ניסיונו ואת קרבתו.
מצד אחד יש לשריג ביקורת חברתית מדויקת, מצחיקה, ובאופן מרענן לא תקינה פוליטית, עם כמה אמירות קולעות ואף נוגעות ללב על הורות ועל גירושין מורכבים. "אתה יודע שלצייץ זו לא מילה גברית", אומר דורון לבחור המגדיר את עצמו כאושיית רשת; "משרד פרסום של הורות", הוא מכנה את האם הכאילו-מושלמת ששופטת את כל היתר; "הבנאדם היחיד בעולם שאוהב את הילדים שלך כמוך, הוא האדם שהכי שונא אותך בעולם", הוא אומר על חיי הגירושין. מצד שני, יש ל"מסובך" כמה וכמה בעיות. בפרט, כמו שדייקה ואמרה בן דיין, מה שעלול להיראות כמו שנאת נשים. הדמויות הנשיות בה כל כך קרטוניות רוב הזמן, עד שהן לא מסוגלות לספק לגיבור משקל-נגד אלא להפך, להעניק בהתנהגות שלהן משנה תוקף לנקודת המבט שלו. גרושתו הראשונה היא פארודיה על פמינאציות, בעלת בלוג בשם "כועסת", שביום האישה מתארחת בכל תוכניות הפאנל האפשריות (של ערוץ 10, כמובן, רק של ערוץ 10). לגרושתו השנייה חשוב שהילדה הפעוטה שלה תלבש בגדי מעצבים ולא תתלכלך חלילה, כשם שילדים עושים. אפילו דמותה של גבי, שאמורה להיות קצת יותר מזה, ממחישה את הבעיה של שריג בכתיבת נשים שאינן אמורות לשמש ככלי תסריטאי. ההתנהגות המאנית שלה בפרק השני אצלו בדירה בלתי נסבלת, והריקוד מולו מעט אחרי כן הוא אחד הדברים המביכים ביותר בשנת תשע"ז בטלוויזיה.
אם הדברים האלה עשויים להיות חבלי לידה שאפשר שישתפרו ככל שהסדרה תתקדם ותיסגר על עצמה, קשה לומר את זה על הבעיה הגדולה ביותר שלה: ליהוקו של שריג עצמו בתפקיד הראשי. ברור מדוע בחר לעשות את זה. מדובר ביצירה אישית במיוחד, ומי טוב ממנו כדי לגלם וריאציה של עצמו? ובכן, שחקנים, למשל. הגיבור כה תוקפני חלק כה גדול מהזמן - כמה עדיף היה ללהק מישהו שיעניק לו קצת יותר עומק ועידון, שיחבר אותנו אליו. ובסדרה שהדיאלוגים שלה נשמעים יותר מדי פעמים כמו הטחה של מאמרי דעה זה בזה, ניכר עד כמה חסר שחקן מקצועי שיגרום לכל זה להישמע אמין יותר.
על כן לא פלא שהרגעים המוצלחים במיוחד של "מסובך" הם אלה עם הילדות. לא זאת בלבד שמדובר בשלוש שחקניות קטנות מעוררות התפעלות, מהגדולה (כבת 13) ועד לקטנה (כבת 4), לא זאת בלבד שהן מזריקות לסדרה חמידות מבורכת, אלא גם מוציאות מדורון משהו כן ומקסים יותר, צובעות את דמותו באנושיות החיונית לנוכח כל האינטנסיביות. ככל שאלה ימשיכו, וככל שהנשים בסדרה יהפכו לעגולות ואמיתיות יותר, כך יהיה סיכוי שהסדרה תצליח להתגבר על בעיית הליהוק שבמרכזה. הלוואי שזה יקרה, כי בהחלט יש מקום לסדרה כמו "מסובך".