מופע שנות התשעים: "הרוסים" ממחזרת הומור מיושן ושטחי

הומור עדות הוא תופעה מוזרה. מצד אחד נדמה שהוא מעולם לא טרח להתקדם מעבר לגל הסטנדאפ של שנות ה-90 המוקדמות מאוד - בין אם מדובר בתובנות או באופן ההגשה שלהן - ומנגד נראה שהאטרקטיביות שלו בעיני מי שאמורים להיות האנשים החדשניים והחריפים ביותר בתרבות שלנו, נותרה כשהיתה. הטלוויזיה של השנים האחרונות היא נושאת הלפיד התרבותי בכל רחבי העולם, זו שמפרקת תפיסות מיושנות ומרכיבה אותן מחדש כך שיהפכו להיות רלוונטיות למציאות החדשה, ועדיין אצלנו הסבתא ממשיכה לשבת בסלון ובדיחות דוד לוי ממשיכות להיתפש כבידור מן השורה. "הרוסים", שעלתה לשידור אתמול (שבת) בערוץ 10, היא הדוגמה האחרונה לפרדוקס הזה בין הפוטנציאל של טלוויזיה חדה וחריפה לבין המציאות. ההוכחה שקברניטי הטלוויזיה בישראל פשוט איבדו את הרצון להעז להתקדם ברמת התכנים או במחשבה שמושקעת מאחוריהם.

"הרוסים" נולדה כמערכון קצר של שני סטודנטים למשחק בבית הספר ניסן נתיב, אדם רבינוביץ' ולב ברודינסקי, ומבוססת על חוויותיהם האמיתיות כעולים חדשים בעיר כרמיאל. במרכזה ניצבים ולדימיר ודימה, צמד אחים המתגוררים בבית סבם וסבתם בעיר ומנסים להתפרנס כראפרים, על אף הזרות והניכור שכופים עליהם הרקע התרבותי והחברתי שלהם. דימה (רבינוביץ') הוא האח הבוגר שמאוהב קשות בסימה (חן אמסלם), קוסמטיקאית גרושה, ומשוכנע כי הם מצויים במערכת יחסים, בעוד סימה אינה מעוניינת בו כלל וכלל. ולדימיר (ברודינסקי) הוא האח הצעיר והנאיבי, שמביט על העולם בעיניים פעורות ומנסה לחקות את אחיו הגדול. במדרחוב בו השניים מבלים את רוב זמנם עובדת גם ליטל (רוני דלומי), מוכרת מכולת חולמנית, שמאוהבת בסתר בוולדימיר. את האחים מלווה גם הצלם הצמוד שלהם, וובה דאבל טייפ קסטה, איש שמלבד הרפרנס העבש אין לו כל חשיבות עלילתית. במהלך הסדרה אנו אמורים להתוודע גם לסבתא הקשוחה ולסבא האמביוולנט ולחברים של צמד האחים, אף הם טייפסקאסטים מורכבים במיוחד, כמו רוסים חובבי מטאל. תודו שהופתעתם.

לזכותם של רבינוביץ' וברודינסקי ייאמר שהם לא יכולים להיות גזענים, ולו מפני שהם עצמם עברו על בשרם את המהפך החברתי והתרבותי של עולים ומשתייכים למגזר יוצאי חבר העמים. לכך יש להוסיף את העובדה שהם באמת חינניים יחד וניכר ששיתוף הפעולה ביניהם טבעי וזורם. אולם, וזאת נקודת המפתח, ההומור והתובנות שהם מביאים למסך מצליחים להיות מיושנים כלפי עצמם ועל הדרך גם להשטיח שורה של קבוצות חברתיות נוספות. כבר ב-2006, לפני עשור בדיוק, בחרה ארץ נהדרת בדימוי כמעט מדויק לזה של הסדרה. זה קרה כשרועי (או יורי) של מריאנו אידלמן ניסה להרשים את בנות הבלוג של מאי בעזרת העברית הטובה מדי שלו, אופיין במבטא אגרסיבי ומוגזם ונכשל בכל מבחן אופנתי או מוזיקלי רלוונטי למיינסטרים. כבר אז ההומור הזה נראה ונשמע קל מדי, קלישאתי מדי ומכוון לקונצנזוס הגדול של לעג למי שנראה ונשמע אחרת. אין בסדרה כל יומרה לומר דבר מה חדש על ההווייה של רוסים-ישראלים, וקומדיות טובות באמת הן כאלו שאומורות את הדברים הנוקבים והמקוריים ביותר.

"הרוסים" לא רק חוזרת על כל התבניות הללו בפעם המיליון, אלא גם נופלת בכל אלמנט חבוט לעייפה, כמו הטסטמוניאלס שבהם הדמויות מספרות כביכול למצלמה את דעתן זו על זו. הגימיק, הכביכול מודע לעצמו הזה, רלוונטי לקומדיה חדשה כמו שהדמויות של ולדימיר ודימה רלוונטיות לצעירים רוסים כיום. יתר הדמויות בסדרה סובלות אף הן, כאמור, מאותה השטחה. הדמויות הנשיות אובססיביות לקשר, וכל קיומן מסתכם בערגה למצוא חתן. יש בתסריט את אותו לעג מיושן לפריפריה ולאנשים שמתגוררים בה שהיה שגוי ומיותר גם בסדרות כמו "שנות ה-80". אפילו בדיחות "הומואים יכולים להיכנס עם בחורות לחדר הלבשה" היו כאן, וזאת בדיחה שבאמת נראית כאילו נשלפה ממעמקי הבוידעם.

הדרך הטובה ביותר להבין מה ערוץ 10, האכסניה שרכשה את התוכנית, חושבת על "הרוסים", היא להביט בבחירת השיבוץ שלה - יום שישי ב-22:30 בערב. אפילו "סברי מרנן", אם כל העוולות הקלישאתיות בהומור עדות, קיבלה משבצת מכובדת יותר. ההפקה של "הרוסים", מהלוקיישנים ועד בניית התסריט והדמויות, נראית יותר כמו מערכון חובבני ביוטיוב מאשר יצירה שאמורה לעבור את מערכת האישורים שתקצה לה מקום בערב שידורים של ערוץ מסחרי מוביל. האמת היא שהפתרון הזה זול, קל למכירה ואולי אפילו עשוי להביא רייטינג אם יעורר מחאה על גזענותו. הוא מעיד הרבה יותר על הערוץ ותפישתו את הצופים שלו מאשר על הסדרה עצמה. ברודינסקי ורבינוביץ' הגיעו עם המון כוונות טובות, הם רק היו זקוקים למבוגר אחראי שיידע לקחת אותן למקום חדשני ומקורי.

חן אמסלם מוכשרת מדי מלהמשיך לבלות קריירה שלמה בטייפקאסט הערסית טובת הלב. העובדה שהיא עשתה זאת היטב ב"זגורי" היתה אמורה לשכנע יוצרים בעומק היכולות שלה, ולא לייצר תפקידים זהים לחלוטין בסדרות אחרות.