כשם שקורה לעתים בערוץ הראשון - לעתים רחוקות מדי, למען האמת - עלתה אתמול (א') על המסך סדרת דגל רחבת יריעה ומרשימה. ההבדל לעומת הפעמים הקודמות הוא שבמקרה הזה היא מגיעה בעיצומו של מאבק עיקש של ראש הממשלה ועושי דברו בשידור הציבורי לדורותיו, ומבהירה את חשיבותו בדיוק בזמן שהוא הכי זקוק לה. אפילו השם שלה, "והארץ הייתה תוהו ובוהו", משקף במידת מה את הבלאגן הזה.
בפועל מדובר ביצירה השלישית במסגרת סדרות התעודה האפיות של הערוץ הראשון לאורך חייו, אחרי "עמוד האש" מ-1981 שעסק בתולדות הציונות ו"תקומה" מ-1998 שגוללה את דברי הימים של מדינת ישראל. הפעם מבקשת "והארץ הייתה תוהו ובוהו" לספר באופ כרונולוגי ב-15 פרקים את סיפורה של ארץ ישראל מאז ימי קדם ועד לתקופה העות'מאנית. חבל הארץ הזה שימש עבור מאות מיליוני בני אדם בעולם מוקד אסטרטגי של תנועה, מלחמות בין אימפריות והתפתחות תרבותית ומדעית ענפה, שמשפיעה על חיינו עד היום. בין הציר המחקרי ההיסטורי והארכיאולוגי לציר המקראי, הסדרה מתעדת את ראשית האדם בעולם כולו ובאזור המזרח התיכון בפרט, את גל היציאה מאפריקה ושרידי החיים הקדומים באזור ארץ ישראל, היווצרות היריבויות האנושיות הראשונות ואת ניצני האמונה והפולחן הדתי.
עצם השאפתנות ברעיון הזה מבורך, ובדיוק מסוג הדברים שהטלוויזיה הציבורית צריכה ליצור תכופות, בדומה למה שה-BBC עושה כבר שנים. הקביעה הזו נכונה אפילו ששלושת הפרקים הראשונים מתקשים ליישר קו עם האמביציה. כלומר כן, ההפקה יצאה לצלם ברחבי הארץ ואף מחוץ לה, השימוש בארכיונים של דיווחים חדשותיים על גילויים ארכיאולוגים מאוד נחמד, אבל בסופו של דבר עיקר ההישענות בפרקים הפותחים היא על אנשי אקדמיה שמספרים את הסיפורים בעודם נמצאים במקומות הנדונים. במקרים כאלה, מה שקורה על המסך מעניין במידה שבה האדם מעניין - מרצים מסוימים מצליחים להלהיב ואילו אחרים משרים תנומה.
לאורך רוב הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים יש תחושה שמשהו חסר. אפילו קל להניח על זה את האצבע - הדמיות. בפרק השני אנחנו רואים לרגע הקרנה בפני המבקרים במערות של נחל מערות, שם על המסך מוצג שבט של האדם הניאנדרתלי. הרגע הקצרצר והאגבי הזה לבדו מבהיר עד כמה חסרים כאלה בפרקים הראשונים. למשל, מספרים לנו על גדולתה של חצור, שהיתה כמו פריז או לונדון של פעם, אבל כל מה שאנחנו רואים זה תבניות אבנים הרוסות ומתסכלות. בעיסוק בהיסטוריה כה עתיקה עם מינימום חומרי ארכיון רלוונטיים, מוטב היה להעביר את המידע באופן נהיר יותר, כלומר המחזה או אנימציה. להתמקד במיקום המדויק על המפה, לראות את המקומות החרבים ואת הממצאים הארכיאולוגיים כפי שהם היום, ואז לאייר עליהם כדי להמחיש כיצד היו פעם. מה שבכל זאת קיים כאן בניסיון להנגיש את החומר זה מבזקי חדשות, הפורצים מדי פעם לאורך הפרקים ומדווחים לנו על מה שקרה אי אז. רעיון חמוד על הנייר אבל בפועל די מציק. גם מפני שהוא מגיע כל מספר דקות וגם כי מהרטה ברוך, בעבר שחקנית וכיום סגנית ראש עיריית תל אביב יפו, לא משכנעת כקריינית.
למרות החסרונות הללו, "והארץ הייתה תוהו ובוהו" מעניינת ומרשימה. היא מסבירה יפה את המשמעות של המקום הזה בדברי ימי האנושות, ורוב הפעמים (אם כי לא בכולן) כאשר ישנן מחלוקות בין אסכולות ארכיאולוגיות, היא מביאה את שני הצדדים. המבט שלה עילי רוב הזמן, מנתח, אבל הסיפורים הכי מעניינים בה הם אלה שמתארים תהליכים נקודתיים, כמו זו של היווצרות הכתב או הידלדלות אוכלוסיית הפילים שאילצה את האדם למצוא לו מזון אחר. ויותר מכל, רגעיה היפים ביותר הם אלה שבהם משתקף היומיום של פעם, המיקרו, כמו למשל קבר של אישה שלצדה נקבר גם כלבה - עדות שכבר מימים ימימה מדובר היה בידידות אמיצה - או ממצאים שמוכיחים כי תכולת הבתים בעבר כללה את אותם פריטים אצל כל השכנים.
דברים כאלה ונוספים שהתרחשו כאן לפני כל כך הרבה זמן, כאלה שמספרים את סיפורה הפרוזאי-משהו של האנושות, הופכים אותנו ואת הקרבות שלנו לחוליה אחת לא חשובה במיוחד בשרשרת ארוכה להפליא. בין אם רשות השידור תשרוד ובין אם התאגיד יתפוס לבסוף את מקומה, "והארץ הייתה תוהו ובוהו" היא יצירה שצריך עוד כמוה.
"והארץ הייתה תוהו ובוהו" משודרת בימי ראשון ב-21:00 בערוץ הראשון.