למען האמת, לא נראה שהצוות שעבד על ארבע תוכניות הספיישל של "שמיניות באוויר" עשה שמיניות באוויר. הטלוויזיה לא נוטפת מריח זיעה ו/או מאמץ ובאמת חבל שזה ככה. כל כך הרבה פוטנציאל מסתתר בהחייאת "שמיניות באוויר" ובדרך לא דרך, כל הפוטנציאל הזה מתבזבז. הרי הגעת "שמיניות באוויר" למסך רק מזמינה התחכמות אייטיזית בנוסח "ברשותי ליין אפ מחריד של תוכניות טלוויזיה לנוער עילגות למסירה. בתמורה ארצה תוכנית טלוויזיה לא מעליבה לנוער". נכון לעכשיו, וספק אם זה ישתנה שכן התוכניות צולמו, מדובר בבזבוז זמן.
"שמיניות באוויר", לאלה שעדיין לא חגגו יום הולדת שלושים וכמה כיף להם כי העולם עדיין שייך להם, היתה תוכנית נוער פופולרית בשנות השמונים בהנחיית דליק ווליניץ וכלבו טוליפ (ומאוחר יותר, "בנו" של טוליפ - טנגו). מדי שבוע, ווליניץ וטוליפ שוחחו עם ונבחו על בני הנוער שהתארחו באולפן ואפשרו לצופים, הן המבוגרים והן הצעירים, הצצה לעולמם של המתבגרים הישראלים מנקודת מבט ייחודית ורגישה שיצר ווליניץ. קטעי הארכיון שמשולבים בספיישל הנוכחי נראים מיושנים וכך גם ווליניץ, אולם אז, בשנות השמונים, ווליניץ לא הצטייר כמגיש מתנשא אלא כאדם שדיבר עם בני הנוער בשפתם שלהם. כיום, כלומר, בתוכניות החדשות, עלול להיווצר בלבול באשר לזהות הקהל אליו ווליניץ פונה כשהוא מדבר אל המצלמה בטון המוכר והנוסטלגי. הצעירים של ימינו לבטח לא יתחברו לשפה והמבוגרים, ובכן, יזוזו מעט במבוכה על הספה שכן הטון מלווה טקסט שמיועד ככל הנראה לצעירים.
אם יש דבר אחד שווליניץ לא - זה עצלן. בטח לא לפי הדרך שבה הוא נראה על המסך. וכל כך חבל שפרט לכמה צילומי חוץ, הגרסה החדשה של "שמיניות באוויר" היתה יכולה להיקרא בכיף "עצלנות על הספה". פתיחת התוכנית הראשונה היתה נחמדה עם ריאיון משעשע עם מילי אביטל שבו אביטל המבוגרת שפרחה בהוליווד צפתה באביטל הצעירה ששינתה את שמה מפאת הערצה לתיסלם ונחרדה עד עמקי נשמתה (ואף פלטה באינסטינקט פרוידיאני "מה אני עושה פה? איך הסכמתי לריאיון הזה?"). אבל כאן זה נגמר. מאוחר יותר הגיעה האנקדוטה של אדם על הדרך שבה הבנדנה הפכה להיות סימן הזיהוי שלו והיתה מעניינת אולם לא ייחודית ל"שמיניות באוויר". אותה אנקדוטה היתה יכולה להיות מסופרת בכל תוכנית טלוויזיה אחרת.
וכך, בניגוד ל"סיבה למסיבה" שבגרסתה החדשה הציגה אלטרנטיבה למה שאפשר למצוא על המסך בימינו, "שמיניות באוויר" לא עשתה זאת אלא רק התרפקה על העבר והשיחות עם המבוגרים שהיו פעם בני נוער היו רק תירוץ וקטעי מעבר בין קטעי הארכיון. בשביל זה, רבותיי, לא צריך ארבע תוכניות ספיישל, אפשר להסתפק במרתון הלילי היומי של הערוץ הראשון.