אחרי שיטוט קצר באתר הרשמי של בית"ר נורדיה ירושלים, תופיע ההודעה שלעיל על המסך שלכם ותזמין אתכם לרכוש מניה ולהפוך בעצמכם לבעלי קבוצת כדורגל בישראל. כמו כל דבר בפרויקט הזה בפרט, ובקבוצות אוהדים בכלל, הכל נושא איתו נאיביות קסומה שמנותקת לחלוטין מהחיבור למציאות. גזענות, עבריינות ואלימות כבר הפכו מזמן לחלק בלתי נפרד מהכדורגל הישראלי, והאיצטדיונים החדשים או זכויות השידור היקרות ללא שום פרופורציה לא ישנו זאת. בסופו של דבר הכל קשור, ומדינה שהופכת גזענית ולאומנית יותר, קיצונית יותר ואלימה יותר ועם גורמי מערכת וניהול לא מתפקדים, לא יכולה לקיים בתוכה ספורט הומני ושפוי. על אף שגם ענפי ספורט רבים אחרים סיפקו בשנים האחרונות את הסימנים הללו בדיוק (כמו מאמנת שמכה את מתעמלותיה או איגודי ספורט מושחתים), הכדורגל הישראלי תמיד היה נושא הלפיד של כל אלה. ואם הכדורגל הוא העוגה, בית"ר ירושלים הייתה הדובדבן.
"למות או לכבוש את ההר" (ששודר אתמול בערוץ 8 של HOT), בבימויו ובהפקתו של עידן סטרבצ'ינסקי, הוא הסרט השני השנה שעוסק במועדון שהפך לסמל הגזענות במגרשי הכדורגל בישראל (יש לציין שעל אף הקריאות והמעשים המכוערים של חלק מאוהדי בית"ר, התופעה הזאת לחלוטין לא עוצרת בתחומי ירושלים). אך בעוד "טהורה לעד" של מאיה זינשטיין עוסק באירוע המכונן של 2013 - אז החליט יו"ר המועדון, ארקדי גאידמק, לצרף שני שחקנים מוסלמים והקים נגדו את הפלגים הקיצוניים בקהל - "למות או לכבוש את ההר" עוסק בהשלכות המקרה. אוהדים רבים של המועדון, שחשו בהתדרדרות ביציעים כבר הרבה קודם לכן ולא הצליחו עוד לעמוד מנגד ולצפות בקבוצתם האהובה הופכת לסמל של שנאה וטהרת גזע, כזו שבה האוהדים נוטשים את האצטדיון אחרי ששחקן ממוצא מוסלמי כבש לטובתם. הפתרון היה בית"ר נורדיה ירושלים, קבוצה שממומנת ומנוהלת על ידי אוהדים ואמורה לייצג את כל הערכים הטובים והישנים של המועדון שהשתנה מול עיניהם.
נורדיה היא לא המקרה הראשון של אוהדים בישראל שמתנתקים מהמועדון האהוב עליהם. קדמו לה הפועל קטמון (של אוהדי הפועל ירושלים בכדורגל), הפועל אוסישקין (של אוהדי הפועל ת"א בכדורסל), מכבי קביליו יפו (של אוהדי מכבי יפו), הפועל רובי שפירא חיפה (של אוהדי הפועל חיפה) וקבוצות נוספות. המודל הגדול שאליו שואפות כולן הוא ברצלונה, מהמועדונים הגדולים והמצליחים בעולם, שנמצא בבעלותם של 150 אלף אוהדים. אך נורדיה בכל זאת שונה בשורשים שהביאו להקמתה. בעוד יתר המקרים נבעו ממיאוס מדרך הניהול (או במקרים קיצונים פשיטת רגל מוחלטת של המועדון), נורדיה פועלת במקביל למועדון מתפקד בחלק העליון של טבלת ליגת העל, עם תמיכה ממסדית גדולה ועם מאות אלפי אוהדים שממשיכים ללוות אותו.
קשה להסביר למי שאינו אוהד ספורט את תחושת הפרידה מקבוצה אהודה, בוודאי כשהמהלך הזה טמון בירידה לליגה ג' (ממנה מתחילות קבוצות חדשות), כיתות רגליים במגרשים עלובים והתמודדות תמידית עם קשיים כלכליים. על אף ש"למות או לכבוש את ההר" נוגע בנושאים הללו בשוליים, עיקר עיסוקו הוא בהבדלים בין בית"ר המקורית לזו החדשה, בדגש מיוחד על היחס לשחקנים ערבים. אמיר שוויקי, שחקן ערבי ואוהד בית"ר שחלם לשחק במועדון, הוא אחד מכוכבי הסרט. העונה הראשונה שלו בנורדיה היא על פני סמל של שפיות ספורטיבית, אבל סיומה הוא שיעור חשוב לגבי ההבדלים בין האוטופיה של קבוצות האוהדים למציאות. גם בסביבה המחבקת והנאורה מכולם, ספורט לא יכול להיות מנותק מסביבתו החיצונית, ובמוקדם או במאוחר כוחה של האחרונה יגבר.
בתוך הנאיביות הרומנטית של מקימי בית"ר נורדיה, האוהדים שהפכו באחת גם לבעלים, בולטים החסרונות של הסרט. בראש ובראשונה חסרה בו ההתייחסות של אוהדי בית"ר "המקורית" למועדון החדש, שהתבטאה בעבר בשנאה עזה. מלבד זאת, נדמה שהסרט שבוי בפנטזיה על המועדון הנקי והמתוקן שיעשה את כל הדרך מהליגה הנמוכה ביותר אל הגבוהה ביותר, תוך שהוא שומר על ערכיו ותומתו, מבלי להתייחס למציאות של הדברים. כשהפועל אוסישקין, למשל, העפילה לליגת העל בכדורסל היא לא הייתה יכולה עוד להסתמך רק על כישרון ישראלי, הפועל קטמון נתקעה בליגה השנייה ולא מצליחה לעשות את קפיצת המדרגה, ובאופן כללי המפגש של נאיביות עם מציאות משנה כמעט תמיד את הכוונה המקורית. בית"ר נורדיה הוא רעיון נעלה ומעורר השראה, אבל גם אם יצליח במלואו ויסתיים בהעפלה היסטורית לליגת העל הישראלית, המחיר יהיה פרידה מהאידיליה. כי עם ההצלחות מגיעים גם הגרעין הקשה של האוהדים והציפיות הבלתי אפשריות, האלימות וחוסר הסובלנות שמאפיינים את מגרשי הספורט בישראל, וגם ניהול שבהרבה מקרים מתקשה לשמור על ערכיות (אפילו ברצלונה נענשה בשנה שעברה בהקפאת רכש לשנה, אחרי שעברה על חוקי ההעברות. בעבר נחשדו חלק מראשיה בעבירות שוחד).
כבר מהשם שנבחר עבורו, "למות או לכבוש את ההר" מגלם את הפרדוקס שבתוכו. מצד אחד הטרמינולוגיה של המוות וההקרבה שמלווה את הכדורגל הישראלי ומשאירה אותו במסגור מלחמתי תמידי, ומנגד החלום להצליח למרות הקשיים והמהמורות. בכך הוא גם מגביל את עצמו בעיקר למי שמכירים את הסצנה ומתחברים לעולם הכדורגל הישראלי, ומאבד את מרבית הצופים האחרים שיתקשו לתפוס את הסוגיות שהוא מבקש להדגיש. כסיפור קטן על ישראליות אחרת, נדירה, שפויה, "למות או לכבוש את ההר" הוא סרט שמפיח שבריר קטן של תקווה. כסרט שמנסה להציג חזון אחר, חלופי, לקשר הבלתי ניתן להפרדה בין המציאות הישראלית לספורט שלה, נדמה שהוא נשבה יותר מדי בחלום.