סדרה על דברי הימים של ההומור הישראלי - או של כל הומור, למען האמת - היא משהו שקשה לפספס בו. עצם העיסוק בנושא הזה יניב בהכרח רגעים מבדרים, והפשפוש במקורותיו בוודאי יספק גילויים מעניינים. אפשר להקדים ולומר ש"העולם עצוב אז צוחקים", התוכנית החדשה של החינוכית בהנחיית יהונתן גפן, המתחקה אחר האבולוציה של ההומור הישראלי, אכן מצליחה לקלוע. העניין הוא שהיא באה לעשות משהו שכבר נעשה, והיה די מושלם כבר אז. הסדרה "במדינת היהודים" של מודי בר און וענת זלצר, ששודרה בערוץ הראשון ב-2004, סקרה במשך 11 פרקים בני שעה את תולדות ההומור הישראלי עד אותה עת.
שלושת הפרקים הראשונים של "העולם עצוב אז צוחקים", שהראשון בהם שודר ביום שישי בערוץ 2 ובחינוכית 23 (וכולם כבר זמינים ביוטיוב של הערוץ), הם כמעט שחזור מקוצר של שלושת הפרקים הראשונים של "במדינת היהודים". סקירה של חלוצי הקומדיה בישראל - קבוצות סאטירה כמו "הקומקום ו"המטאטא" ואישים כמו הצמד היידישאי דז'יגאן ושומאכר - שהתוו את הדרך למה שבא אחריהם, והתמקדות במפעלותיהם של שייקה אופיר, אורי זוהר ואריק איינשטיין. אמנם המסגור של הפרקים שונה, העשייה מעט אחרת, לא מעט מגיבורי המאורעות הללו - בראשם איינשטיין - מתו מאז 2004, אך בסופו של דבר מתברר שההיסטוריה לא השתנתה בטווח שבין שידורן של שתי הסדרות.
שוני מהותי בין השתיים הוא ש"במדינת היהודים" הייתה מקיפה ומחושבת בהרבה. הבחירה שלה לגולל את הסיפור באופן כרונולוגי גרמה לכל פרק להיות שזור זה בזה, כשם שאכן היה במציאות, והקנתה רושם של בניין ההולך וגדל. גם "העולם עצוב" עושה את כל זה, אבל בקטנה. 24 דקות לפרק במקום 60, פחות התעמקות, כיסוי של מתחם הרבה פחות רחב. על כן לא לגמרי ברור מהי ההצדקה לסדרה הזו. אפילו אם היא תוסיף ותעדכן את מה שקרה בתחום במהלך 13 השנים האחרונות - ובכן, כמה דברים משמעותיים כבר היו מאז מלבד "ארץ נהדרת", שגם ככה מושכת אליה את רוב הכישרונות הקומיים מאז ועד היום, לפני ומאחורי הקלעים? חומר לשני פרקים קצרים נוספים? שלושה?
כל זה לא אומר שהסדרה החדשה אינה מהנה ומעניינת. כמו קודמתה היא מפנה זרקור אל כמה מנקודות המפתח בקומדיה העברית באמצעות קטעי ארכיון מהפנטים ותמונות מצהיבות, כולל מלפני כ-90 שנה בא"י. מתחת לפני השטח היא מקשרת בבירור בין הבידור כמו שאנחנו מכירים אותו היום לבין מה שהאנשים של אז כוננו פה לפני קרוב למאה. מרואיינים שהיו שם שופכים אור ומספקים נקודות משמעותיות, בכללם גם המנחה עצמו. יהונתן גפן משחזר את מה שעשה ב"אומרים שהיה פה שמח" ומגיש את "העולם עצוב אז צוחקים" בחן האופייני לו. מאחר שגם הוא נטל לא פעם חלק בסיפור, מנדב את החוויות האישיות שלו (למשל: "כשאת בוכה את לא יפה" מתוך "לול" נכתב תוך שלוש דקות בזמן ששמוליק קראוס יושב עליו, סוטר לו ומכריח אותו לכתוב. גפן שירבט משהו שעד היום הוא אינו יודע בדיוק מה המשמעות שלו).
עבור הדור שלא ידע את "במדינת היהודים", ובהיעדר אפשרות סבירה לצפות בה, "העולם עצוב אז צוחקים" היא יצירה ראויה שחוזרת ומתעכבת שוב על הדברים המהותיים, ועושה זאת באופן מעניין ומענג כמתבקש. הגם שהיא נופלת מהסדרה הקודמת, ישנו סיכוי לא רע שברבות השנים זכרה יאפיל עליה ולו בגלל יתרון אחד משמעותי: העובדה שהיא זמינה.