חכו רגע עם אלאור אזריה. לפרק פתיחת העונה של "ארץ נהדרת" היה כוכב אחד בלתי מעורער: נשיא ארצות הברית דונאלד טראמפ. אותו דונאלד טראמפ שמככב בכל תכנית בכל ערוץ חדשות, החל ממהדורות הערב ועד לאייטמים על עיצוב כפכפי אצבע. ל"ארץ נהדרת" טראמפ הגיע (בזכות כשרונו הבלתי נדלה של טל פרידמן) אחרי קילומטראז' משמעותי בתכנית סאטירה מבית, הלא היא סאטרדיי נייט לייב. ושווה להתעכב על ס.נ.ל, שנמצאת בשיאה של העונה החריפה, החשובה והמדוברת שלה מזה שנים, כדי לשפוך אור על מצבה של "ארץ נהדרת". כניסתו של טראמפ לבית הלבן הגשימה את כל החלומות הרטובים של צוות הכותבים של סאטרדיי נייט לייב (חוץ מלגרום להם להיות מוצלחים בטינדר). הרי סאטירה, כמו אמנות, חייבת להיות באופוזיציה. זה הכוח המניע שלה. וימיו הראשונים של טראמפ בחדר הסגלגל סיפקו לכותבים יותר חומר אופוזיציוני מההקלטות של שולה זקן.
ואילו כאן במחוזותינו, "ארץ נהדרת" משיקה עונה חדשה, בשנת המילניום לשלטונו של ביבי נתניהו. ועייפות החומר ניכרת, לא רק אצל ביבי. גם אצל אלה שצריכים לתסרט אותו עבור התוכנית. מעל לכל, "ארץ נהדרת" מתמודדת השנה עם שאלה קשה מאד, מהותית לרלוונטיות שלה: האם לסאטירה יש זכות קיום בימים שבהם השלטון שרד את הביקורת שלה, את הביקורת של התכניות המתחרות, וחיזק את מעמדו? ולשאלה הזו, הפרק של אמש נתן תשובה עצובה מאד: עוד מערכון של שרה נתניהו החמדנית וההיסטרית, שמנהלת את ההצגה מאחורי גבו של העם. ראינו את המערכונים האלה בעבר, בגרסה ובביצוע טובים יותר. והנה כאילו לא זרמה שמפניה ורודה בנהר, התעוררנו אתמול (שני), יחד עם הכותבים והשחקנים המוכשרים של "ארץ נהדרת", לעולם שבו הסאטירה לא השפיעה כהוא זה על המציאות בפועל. אם ביבי של הכנסת איבד את העשתונות, הרי שביבי של "ארץ" איבד את העוקץ. אי אפשר להאמין יותר לכך שהחצים שהכותבים הנהדרים משחיזים לקראתו, באמת ינחתו במקום הנכון.
במובן הזה, ביבי הפך את "ארץ נהדרת" ללא רלוונטית. שלטונו המתמשך ייתר לגמרי את התכנית, והפך אותה מהגזמה פרועה ונשכנית של המציאות, לשיקוף חצי הומוריסטי שלה. מצחיק זה לא. ואל תטעו לחשוב שלא ניתנה כאן הזדמנות. כמו מחצית מאחוז המצביעים בבחירות האחרונות, ביום שבו התגלו התוצאות, גם אני צפיתי בפרק אתמול באכזבה ובכל זאת אמרתי: נחזיק מעמד, אולי יהיה טוב? ואכן היו כמה רגעים טובים, כשהבולט ביניהם הוא של אודי כגן, בתפקיד דוד ביטן. אחד החיקויים הבודדים בפרק שאפשר היה לצחוק מהם בקול ולהתפעל מהניואנסים והכישרון. אולי זה משום שאת ביטן טרם שחקנו, רק כדי לגלות בעצב שלסאטיריזציה של דמותו אין כל השפעה בפועל.
מכל המלכודות הללו נדמה שהתוכנית חמקה במערכון הגאוני על משפט אלאור אזריה. שלוש וחצי דקות שבהן ארסנל הכותבים, השחקנים והמבצעים הפגיז בלי רחם חיסול ממוקד של עדר הפרות הקדושות שמקיפות את הפרשה הזו. נדמה שמעולם לא הייתה גרסת כיסוי טובה או מוצדקת יותר לשיר המבוצע ביותר של קווין, מזו שנראתה אתמול בערוץ 2.
האכזבה הגדולה של הערב הגיעה מכיוון נפתלי בנט (נפתלי, אם אתה קורא את זה, כמה פעמים שמעת את המשפט הזה בחיים?), שהוביל לכתבה על הילד הדו לאומי הראשון, פרי חזון הסיפוח המשיחי. לכאורה רעיון מבריק, אלא שבפועל מדובר היה מין תאום סיאמי ערבי-יהודי בעל איברים מעוות. זה לא רק חזון אחרית הימים של בנט, זה נראה כמו חזון אחרית ימיה של "ארץ נהדרת" כקול ביקורתי. לא עוד נושאי דגל של ביקורת על המציאות, אלא מאיירים מוכשרים שלה. באיורים החדשים, כולנו יוצאים די מעוותים.