אין רגליים: "שקרים קטנים גדולים" לא מצליחה להתעלות על סך חלקיה

יש כל כך הרבה דברים שעומדים לזכותה של המיני-סדרה החדשה של HBO, חלקם הגדול ניכר כבר על הנייר. בראש ובראשונה הקאסט, המונה בין היתר את ריס וויתרספון, ניקול קידמן, שיילין וודלי ("אשמת הכוכבים"), לורה דרן ("מוארת"), זואי קרביץ ("אקס מן: ההתחלה"), אדם סקוט ("מחלקת גנים ונוף"), אלכסנדר סקארסגרד ("דם אמיתי") ואחרים. כמובן, המשחק בסדרה הזו מעולה. זה נכון גם בגזרת הילדים הצעירים, שלא נופלים ביכולותיהם מעמיתיהם המבוגרים, ולמעשה חלקם אחראי לכמה מהרגעים המרגשים בסדרה.

מאחורי הקלעים עומדים השואוראנר הוותיק דיוויד אי קלי והבמאי ז'אן-מארק ואלה. הראשון זוכה לתנופה מחודשת בזמן האחרון; אחרי שהיה אחראי בשנות ה-90 לסדרות כמו "הפרקליטים" ו"אלי מקביל", חזר בסוף 2016 עם הסדרה "גוליית" החביבה בכיכובו של בילי בוב תורנטון (ניתן לצפות בה באמזון פריים גם בישראל, ללא כתוביות) וכעת עם אחת הסדרות המדוברות של החורף. השני, ואלה, שביים את כל שבעת הפרקים היה מועמד לאוסקר על "מועדון הלקוחות של דאלאס" ועושה עבודה מופלאה גם כאן. כל העת הוא מעורר לחיים את התודעה של דמויותיו, צולל למעמקי נשמתן ולמכמני נפשה של הסדרה באמצעות הדי זיכרונות, מחשבות, חלומות ומוזיקה. למעשה, השימוש במוזיקה בסדרה הזו מבריק הן מעצם בחירות השירים והן בשילוב שלהם בעלילה, לעתים באופן מועך לב.

ואף על פי כן, קשה להתמסר לסדרה. היא פשוט נראית מוכרת מדי. לא רק מפני שהיא מבוססת על ספר באותו שם של סופרת רבי המכר האוסטרלית ליאן מוריארטי (יצא גם בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), אלא כי הנושא שלה שחוק, המוטיבים שלה חבוטים. עיירה מאוכלסת בתושבים עם חיים מושלמים-שהם-בעצם-ממש-לא - העלילה הזו מיצתה את עצמה לפני עידן ועידנים. לזכותה של "שקרים קטנים גדולים" (אפילו השם שלה בנאלי) ייאמר שהיא כנראה מודעת לכך, אחרת לא הייתה נדרשת לתכסיס שבמרכזה: כבר בתחילתה חושפת הסדרה כי במסגרת הקהילה שהיא מתארת - משפחות צעירות אמידות המתגוררות במונטריי היפה לצד האוקיינוס - צפוי להתבצע רצח, אבל לא מוסיפה על כך פרטים. לא את זהות הקורבן, לא את זהות הרוצח/ת.

מה שמוביל לכך הוא הסיפור הנפרש לנגד עינינו - נפתח בהאשמה של ילד בבית הספר על תקיפת חברתו לכיתה, ממשיך במחנות בין ההורים, בעיות נישואין (חלקן קשות ואלימות), סודות מן העבר, אשליות עצמיות, תשוקה לנקמה, צרות עין, ובעיקר רכילות עד בלי די. אם אתם חובבי פוליטיקה של אמהות לילדים בני שש ובעיות היומיום של אנשים שגרים בווילות רחבות ידיים עם נוף לים, "שקרים קטנים גדולים" היא ללא ספק סדרה בשבילכם. מאחר שהיא מספרת לנו על הרצח בלי לחשוף את הפרטים הכי בסיסיים שלו, כמעט כל דבר, תמים ככל שיהיה, נטען (או מתיימר להיטען) במשמעות שעלולה להוביל לאקט האלים.

הבחירה הפקחית הזו אולי מאפשרת לסדרה לצבוע את המעשייה המשומשת שלה בגוונים חדשים, אבל לא באמת עוברת כמשהו רענן וחדש. היא לא תצליח לעשות זאת עם אמרות שפר כמו "אף אחד מאיתנו לא רואה את הדברים כפי שהם, אנחנו רואים דברים כפי שאנחנו", תובנות כמו "אני מתביישת להגיד את זה אבל לא מספיק לי להיות אמא" או אמירות על כך שנישואים מתבססים על העמדות פנים ושאף אחד לא באמת מכיר את האחר. היש יותר מעורר פיהוק מזה?

כל מעלותיה של הסדרה לא משככות את התחושה שהיא לא מספיק מעניינת, לא באמת מחדשת, רוב הדמויות שלה לא מעוררות איכפתיות, שלא לדבר על אהדה. אמנם מתישהו בחצי הדרך של הסדרה זה משתנה מעט. העלילה יותר מסקרנת ובעיקר מקנה כמה סצנות מאוד יפות, אבל אפילו אז לא מדובר בדיוק בתגמול על סבלנותנו אלא פשוט בחלק תכליתי וחד יותר בסיפור. כמו להבהיר לנו בפירוש שמוטב היה ליצור שלושה או ארבעה פרקים במקום שבעה, וגם במקרה כזה לא בטוח שהיינו מזהים השראה יוצאת דופן. ביצירה שיש בה כל כך הרבה דברים הפועלים לטובתה ושניחנה בכל כך הרבה מרכיבים משובחים, קשה לא לראות בזה כישלון.

כל כוכבות הסדרה מגלמות אמהות לילדים בכיתה א', מה שהופך את פרט הטריוויה הזה למוזר משהו: לורה דרן גילמה את אמן של שתיים מהשחקניות שלצדה בהזדמנויות אחרות. ריס וויתרספון הייתה בתה בסרט "הולכת רחוק" (שביים אותו ז'אן-מארק ואלה), וב"אשמת הכוכבים" גילמה דרן את הורתה של שיילין וודלי. נשארות במשפחה.


"שקרים קטנים גדולים" משודרת בימי שלישי ב-yes Oh ב-22:50 וב-HOT HBO ב-22:00.