כן, גם אני ראיתי את הפרק האחרון של "בנות", והנה מה שיש לי לומר בנוגע לזה.
הייתי בת שבע כשעצרו את השומר בבית הספר. כמה בנות משכבה גבוהה יותר נמצאו בוכות בשירותים אחרי שפגע בהן, ופתאום בכל בית הספר החלה להזדמזם המילה הזו - "אונס". אז עוד לא ידעתי בכלל מה היא אומרת. עמדתי ליד יואב קנטור בחצר הבטון האפרפרה של בית הספר, בהפסקת עשר, והוא צחק עלי כשהבין שאני לא יודעת מה זה. נורא התביישתי, גם כי הייתי ממש מאוהבת ביואב קנטור. בשיעור שאחרי, נכנסה היועצת לכיתה שלנו, ושאלה אם למישהו מן התלמידים היה קשר כלשהו עם השומר, ואף אחד לא הצביע, חוץ ממני. אמרתי שהוא היה מאד נחמד, ושלפעמים הייתי יושבת איתו בהפסקה, אבל לא סיפרתי על הפעם ההיא שהוא נגע בי במקום שבו יגדלו יום אחד להיות שדיים.
הייתי בת שלוש עשרה כשבית הספר התיכון שלי כמעט הושבת בגלל "פרשת מין". אחת התלמידות, מהסוג שמוכר לשירותי הרווחה, מצצה לחצי מבני השכבה כל אחר צהריים אחרי הלימודים. כל הבנות קראו לה שרמוטה, וזהותם של הבנים הנמצצים נשמרה בסוד, כדי להגן עליהם. עד סוף התיכון הם הסתובבו בינינו, מוגנים מרכילות מכוח החיסיון. שמה של הנערה היה חשוף בפני כל, לא שזה שינה הרבה, כי ממילא כולם קראו לה "המוצצת". היא לא חזרה לבית הספר מאז.
הייתי בת תשע עשרה כשאיבדתי את בתוליי. זה היה לטייס מהטייסת ששירתתי בה בצבא. הוא היה תמיר ובלונדיני וקיבוצניק, וכולו הסריח מארץ ישראל היפה. ידעתי לשם מה אני באה כשהגעתי לדירת השותפים המוזנחת שלו ברחוב פרופסור שור, אבל לא ידעתי שהוא יצעק עלי כשלא אסכים לרדת לו, וקצת אחרי זה, כשאעמוד בסירובי, דמעות בעיני ומחנק עמום בגרון-הלא-מספיק-עמוק-שלי-כנראה, יזמין לי מונית.
הייתי בת עשרים כשנסעתי באוטובוס לחברה שלי בכפר סבא לצדו של זקן חביב מראה. אני לבשתי ג'ינס וסריג ארוך, צמוד, והוא לבש חולצה מכופתרת עד צוואר, ומכנסיים מחויטים. על ברכיו היה פרוש עיתון יומי. הוא התנשף קצת במהלך הנסיעה, ולכאורה הייתי יכולה להבין כבר אז מה קורה, אבל רק ברגע הגניחה, כשניחוח חרוב התפשט באוויר, קלטתי מה הוא עושה שם, מתחת לעיתון. נשארתי לשבת, כדי לא לבייש אותו, כי הוא אדם מבוגר, וזה היה עלול להעליב אותו אם אקום ואתיישב במקום אחר.
הייתי בת עשרים ואחת כשהתיישבתי ליד נהג מונית, בדרך למסיבה, לבושה בחצאית מיני. הנהג היה כה נחמד ואדיב, כל כך התעניין בי ודרש בשלומי, שלא היה נעים לי להעיר לו כשהיד שלו הזדחלה במעלה הירך החשופה שלי, לוטפת אותה ואז לופתת. לא אמרתי לו כלום, אבל מאז אני יושבת תמיד מאחור כשאני נוסעת במוניות.
הייתי בת עשרים ושתיים כשנסעתי למשלחת לחו"ל מטעם האוניברסיטה. שני המרצים שליוו אותנו היו נחמדים מאד, וניכר היה שאחד מהם מחבב אותי במיוחד. זה היה נעים. אבל לילה אחד הוא שלח לי סמס: "תצטרפי אליי לטיול?", ואני, מבוהלת, לא עניתי, ומיד ברחתי להתרועע עם חבריי למשלחת. טיילנו בחוץ, כשנתקלנו בו, מטייל לבדו. מבין שנינו, הייתה זו אני שהשפילה מבט ראשונה.
הייתי בת עשרים ושלוש כשנסעתי לנופש משרדי עם משרד עורכי הדין שעבדתי בו. במלון היו שתי בריכות אחת חשופה לכל, ואחת צדדית מוצנעת. שם התחבאו כל הבנות כדי שהשותפים לא יראו אותן בבגד ים, בזמן שהבנים הידסו חשופי חזה, נטולי דאגות, בין בריכה אחת לשנייה. פעם אחת הלכתי, לא מכוסה, להביא לעצמי משהו לשתות, וראיתי שני שותפים בכירים מביטים בי ומצחקקים. כשחזרנו לעבודה, בשיחת חולין עם המאמנת שלי שבה חשפתי בפניה את המבוכה להיות חשופת גוף מול שותפי המשרד, היא סנטה בי, ואמרה, "אל תדאגי, לא נראה לי שנשאר מישהו במשרד שלא ראה אותך בבגד ים".
הייתי בת עשרים וארבע כשיצאתי עם החבר שלי בזמנו ועם חברינו המשותפים לבר. אחד מן הידידים שלי, שגם לו הייתה חברה, אשר לימים הפכה לאשתו, השתכר מאד. לא ברור מאיפה השיג תחתוני אישה בתוך בר הומה, אבל איכשהו הוא מצא כאלה, והם מצאו את מקומם על ראשו, מה שהצחיק את כולנו מאד. המשכתי לצחוק גם כשהרגשתי את ידו מזדחלת בסתר במורד התחתונים שלי, מטה-מטה אל חריץ ישבני, ותוך כדי הצחוק ניסיתי להזיז אותה משם, אבל היא המשיכה לחזור, ואני המשכתי לצחוק.
הייתי בת עשרים וחמש כשניסיתי לעשות הסבה מעריכת דין לתחום התקשורת. מרצה טובת לב שעבדתי אצלה הכירה ביני לבין איש תקשורת בעל שם. ניסיתי להגיד לעצמי שהוא בוודאי מאד עסוק וקצר בזמן כשקבע את פגישת העבודה שלנו לשעת ערב מאוחרת. מהר מאד התבדיתי. כשלא עניתי לשיחות הטלפון שלו, התפוגגה גם הצעת העבודה שהניח על השולחן, אז, בבית הקפה החשוך, תוך שהוא מחמיא ליופיי.
הייתי בת עשרים ושש כשהבוס שלי בזמנו, טאלנט מוכר מעולם החדשות, שלח לי אתר פורנו במייל וביקש שאחווה את דעתי. זה היה אתר שהציג תמונות של נשים רגילות ולבושות, בפוזות יום יומיות, אבל כשלוחצים על התמונה שלהן, הייתה נגלית תמונה של איבר מינן החשוף. האתר הדריך את צרכניו לשחק עם עצמם מעין משחק: האם הם יכולים לנחש איך נראית ערוות הנשים הלבושות? למנחשים נכונה לא הוצע כל פרס. עניתי לבוס שלי בהומור, והוא גם ענה בהומור, והסיטואציה כולה הייתה מאד קלילה ובלתי מחייבת, אבל בכל זאת, מיד לאחר מכן, מחקתי את כל המיילים כולם, וגם את האתר מחקתי מהיסטורית הגלישה שלי, ובעבודה, ביום למחרת, שנינו העמדנו פנים שההתכתבות הזו לא קרתה.
הייתי בת עשרים ושבע כשמנהל בכיר של זכיינית שהייתה אמונה על פיתוח סדרה פרי עטי אמר לי שאם לא ישכב איתי לא יוכל לעבוד איתי יותר. כשבכה בצדו השני של הטלפון, ואמר שהוא מתענה ולא יכול לחשוב על שום דבר אחר, האמנתי לו, וריחמתי עליו מאד. הייתי כל כך עניה בימים האלה, וכל כך פחדתי לאבד את ההכנסה הזו, והוא ידע את זה. כשהסדרה בוטלה לבסוף, ואני נותרתי מחוסרת עבודה, הוא אמר שזה עקב החלטה של בכיר ממנו. אני לא יודעת, אולי זה באמת היה כך.
הייתי בת עשרים ושמונה כשפגשתי את בן זוגי, ובת שלושים ושתיים כשנכנסתי להריון, אחרי מאמצים רבים. שמחנו בהיריון כשגילינו על דבר קיומו. זה היה היריון יקר מפז.
מישהו אמר לי פעם "בטח כל כך שמחת כשגילית שזו בת!". ושיקרתי, ואמרתי שכן, למרות שכשהרופא אמר שיש לנו בת שאלתי אותו לפחות חמש פעמים אם הוא בטוח, ולבסוף, כששאל, "מה, את מאוכזבת?", זייפתי חיוך של התלהבות, ועניתי "מה פתאום!", והגנבתי מבט לבן הזוג שלי, לא מצליחה לפענח אם הדמעות שלו הן דמעות של עצב או של שמחה.
"זו בת!", צעקנו יחד אל שפופרת הטלפון כשבני המשפחה התקשרו, מיד לאחר הבדיקה, כדי לברר מה מין היילוד. "זו בת! איזה כיף, הא?", שמחנו וצהלנו, ושמחנו וצהלנו אף יותר כששמענו את השמחה ואת הצהלה מן הצד השני. וכשסיימנו לעדכן את כולם, יצאנו החוצה מן המרפאה אל הלילה הקיצי, וצעדנו בשתיקה כל הדרך הביתה.