הפרק השלישי של "בנות" גרר את הרשת בשיער לדיון תרבותי שאין בו גרם של סקסיות. מכנים אותו "האזור האפור". שזה, כידוע, האזור בו הכל קורה וכלום לא קורה. אזור בו תובנות היסטוריות מנוטרלות עד היעדר משמעות. שם, בתוך גבולות בן הכלאיים של הרוע והטוב, אפשר למצוא טריליוני סיפורים עם נרטיב דומה שעוסקים ברווחים המיניאטוריים שבין הסכמה לאי-הסכמה. במובן הזה, התסריט של לנה דנהאם לפרק האחרון של "בנות" נכתב מעצמו; איש בעל כוח מוליך שולל את מי שכפופה לו. ואם העניין הזה שחוק עד העצם, אז באיזה אופן הפרק שנקרא "כלבה אמריקאית" הצליח להיחלץ מהנטרול הכפוי?
אחרי חמש עונות מוצלחות יותר ופחות, דנהאם והבמאי המבריק ריצ'רד שפרד הבהירו את השיח העכור על הטרדות מיניות שב"אזור האפור" ועל הדרך הגיעו לקליימקס טלוויזיוני. זה כמובן לא אומר שמעתה "סמי-מטרידנים" לא יראו עוד אור יום בחייהם, אבל זה כן אומר שגם לשיח העתיק ביותר יש יכולת להתרחב ולפרק חוויות שבדרך כלל נגמרות בסיכום הרפוי "זה מורכב". כשמביטים על כל זה דרך הפריזמה של האינטרנט, מתחילים להבין את כוח ההשפעה האדיר שיש לדנהאם וליוצרות שכמותה (לראייה: דיונים ופרשנויות ברשתות החברתיות ו-44 מיליון חיפושים בגוגל ביממה האחרונה).
אפשר לחלק את הפרק שהוקדם לשידור (בגלל האוסקר) לשלושה חלקים. החלק הראשון מציג את הגעתה של האנה הורבאת' (לינה דנהאם) לדירתו של סופר עתיר פרסים בשם צ'אק פאלמר (מת'יו ריס, "האמריקנים"), אותו היא מעריצה. הדרך שלה אליו לא מסגירה דבר: הוא גר בדירת פאר במנהטן, עם שומר בכניסה (שתפקיד השמירה ממנו והלאה) וטפטים מוקפדים על הקירות. כשנפתחת הדלת היא נכנסת לחיים שהם פיקציה. אז גם מתחיל החלק השני, בו כבר ברור שלא מדובר בפגישת עבודה, אלא בעימות קדחתני של שני מוחות אינטליגנטים שבוחנים זה את המוטיבציה של זו. הוא יאשים אותה בכך שהפרה את חזקת החפות שלו כאשר כתבה על ההטרדות המיניות בהן הואשם, היא תהדוף אותו עם טיעונים לוגיים.
בשלב הזה, החלל לבדו מתאר אישיות בעייתית אך מוכרת. החדר הוא מעין מיצג ראווה של פאלמר לעצמו, יש שם עותקים של רבי המכר שלו, אזכורים לגמר תחרות "פן/פונקר", תמונה עם אובמה וטוני מוריסון, ציור של וודי אלן (יורה לעצמו בראש) ודיוקנאות של הבית מזוויות שונות. כל זה מוכר מדי מהורבאת' עצמה, שלאורך כל שש עונות הסדרה הפגינה אישיות היפר-נרקיסיסטית. הפרק עומד גם על האישיות הכפייתית והפדנטית שלו (הנעליים המסודרות בשורה, הפתקים עם התזכורות) שהשתקפה לא פעם בדמותה של האנה. מאוחר יותר ההקבלה תקבל חיזוק נוסף כשנגלה ששניהם מעריצים את פיליפ רות' ומסכימים ש"אי אפשר לתת לפוליטיקה להכתיב לך את מי לקרוא או את מי לזיין". העולם שלהם מקביל ועמוס ברפרנסים, אבל מהר מאוד מתבהר שזו לא האנה שניצבת מול פאלמר, אלא דווקא דנהאם עצמה.
זה לא רק שהנרקיסיזם (הבזוי בדרך כלל) של האנה נחסך מהפרק, אלא גם שהאלטרואיזם מחליף אותו. דנהאם מובילה את הצופות ומתעכבת על כל אותם אזורים "אפורים", אלה שבעבר היוו בסיס סאטירי לסדרה. בכל פעם שהיא נותנת תגובת נגד חריפה לעמדת הקורבן שלו ("אני לוקח כדורים, התחלתי טיפול פסיכולוגי למרות שסיימתי עם החרא הזה, ניקוי רעלים, טיפול בשתיקה"), הוא קוטע אותה עם הבחנות מניפולטיביות. "את צריכה להשתמש בהומור שלך כדי לטפל בנושאים חשובים", הוא אומר ומוחק בבת אחת את החשיבות של הדברים שלה (למשל כשהיא מסבירה, "צריך להקשיב לקולות של נשים שמבחינה היסטורית נדחקו לשוליים והושתקו").
הקרב המוחי ביניהם מתעצם לאורך כל החלק השני, ונדמה שדנהאם מצליחה לגבור עליו כשהיא אומרת באופן נחרץ "נמאס לי מתחומים אפורים" ומספרת על הטרדה שחוותה בתור ילדה קטנה, כשהמורה שלה נהג לעסות את צווארה במהלך השיעורים. "זה גרם לשאר הילדים לשנוא אותי ולשים לזניה בתוך התיק שלי, אבל זה סיפור אחר". אלא שברגע הזה העלילה מקבלת תפנית כאשר צ'אק מנהל שיחה פסיבית (מאוד אגרסיבית) עם גרושתו בטלפון (אשר אותה הוא מכנה "אישה מעונה"), בזמן שהאנה נכנסת לשירותים, דוחפת נייר טואלט לתחתונים ומנקה את בית השחי.
זה קורה בהיסח הדעת, בדיוק באותו האופן שמרחה אודם במעלית טרם הפגישה, האנה מתכוננת לקראתו. ואז עולות כל השאלות שנכנסות תחת הקטגוריה "מורכב" במקרים כמו זה. למה מלכתחילה בחרה להגיע אליו? מה מחרמן אותה בעבריין מין? מה המטרה כאן, להיות שליחתן של הקורבנות או לממש פנטזיה אסורה? אולי שניהם? הוסיפו לזה את העובדה שמבחינה מקצועית פאלמר הוא כל מה שהאנה אי פעם חלמה להיות וקיבלתם תסבוכת קלאסית. איך יוצאים מזה?
כשהם מגיעים למטבח האנה נפטרת מהתיקים שלה (אותם סחבה מתחילת הפרק, כסימן ליכולת שלה להסתלק מתי שרק תרצה). הדינמיקה המגדרית ממשיכה ושפרד בוחר להניח ביניהם תפוחים ירוקים שמרפררים לחטא עץ הדעת. עבור כל אחד מהם זהו חטא בעל משמעות אחרת - הוא כטורף פסיבי והיא כנטרפת אקטיבית. כשצ'אק לוגם מספל שכתוב עליו "אני אוהב את צ'אק", יש איזון מסוים ביחסי הכוחות ביניהם. במערכה הבאה הכל משתנה בבת אחת והאנה מאבדת שליטה. כמו אל-רטוריקן צ'אק אומר לה, "חשבת שאת יודעת הכל, אבל את לא. הפכת אותי לפנים של המגפה הזאת. סופר שתוקף נשים חרוצות ותמימות, וזה מה שעיתונאים עלובים עושים. ואת לא עיתונאית האנה, את סופרת", וזאת מסתמנת כמכה שלפני הנוקאאוט.
החלק השלישי והאחרון הוא הגרפי ביותר. בקצרה: הוא נשכב על המיטה. מבקש חום. היא נענית ואפילו מתנצלת על הכתבה. הוא שולף את הזין, מניח אותו עליה. האנה מביטה על איבר המין, שוקלת כיצד להגיב ועוטפת אותו בידה. במובנים של שחור ולבן, אלה היו אמורים להיות זעקות של סירוב מול יחסי מין ממומשים. במונחים של אפור, זאת אימה סמיכה שמזדחלת לתוך משחק כוחות אכזרי בו ברור לכל מי המנצחים ומי המפסידים. צ'אק חושף את עצמו כשרץ שהיה כל זמן החשדות, והאנה מולכת שולל ונסחטת רגשית כחמישית בשרשרת התלונות. הפרק מסתיים כאשר בתו של צ'אק מגיעה לדירה, שולפת את החליל ומנגנת. הבת שלו, שתמונותיה מפוזרות בכל חללי הבית, היא המניפולציה האחרונה של פאלמר, המתחוור לנו כגלגול המודרני של החלילן מהמלין. האנה נאלצת להישאר כדי להאזין, להביט בכלי הפאלי ולשדר בכל עווית בפנים "סכנה". כשהיא יוצאת סוף סוף מהבניין, נשים "חזקות", שהן הנגטיב המוחלט של אילוסטרציית הקורבן, נמשכות לצלילים ולבסוף לתוך המחילה המפוארת של עבריין מין. החליל מתחלף בשיר "Desperado", פושע נועז, של ריהאנה.
כבר בעונה הראשונה, כשעוד עסקה בקשיים קטנוניים של נערת בושוויק פריבילגית, דנהאם שאפה להיות קול של דור. ככל שהעונות התקדמו היא הושמצה על כך יותר ויותר - על הטרחנות, הקנטרנות, ההתפוררות של הדמויות, הריכוז העצמי והגימיק. כל זה, במקביל לדיון האובססיבי של גברים ונשים על הגוף שלה. והנה הגיע הפרק השלישי בעונה השישית ואמר את המובן מאליו באופן הכי פחות מובן מאליו. יחד עם שפרד (על הבימוי האסתטי המוקפד כל כך) וריס (על המשחק המופתי), היומרה של דנהאם התממשה כשהפכה בסוף השבוע האחרון לקול של דורות. תשאלו את אמא שלכם.
"בנות" משודרת בימי שני ב-yes Oh ב-21:30 וב-HOT HBO ב-5:00 וב-22:00, וכמו כן זמינה ב-VOD של שתי החברות.