בפרק השני של "שמנופוביה" (HOT8) מתרחש רגע טלוויזיוני משמעותי, כזה שמקפל בתוכו את הסיבה והמסובב לסדרה כולה. סיוון, חיילת משוחררת בת 21, מגיעה לסט הצילומים יחד עם אמא שלה, ומתיישבת בכיסא האיפור שם, אגב, מספקים המשתתפים חלק מרגעיהם החשופים ביותר. סיוון אומרת למאפרת שהיא לא מאמינה שהיא יפה. וכשהמאפרת פונה לאמא שלה בשביל קונטרה, ושואלת אותה "את לא חושבת שיש לך ילדה יפה?", היא מקבלת את התשובה "אני חושבת שיש לי ילדה חכמה". עוברים עוד כמה רגעים והיא מוסיפה "ולגבי מראה, אין מה לעשות, קיבלת את הגנים שלי".
זה רגע שאי אפשר להישאר אדיש מולו. גם בגלל תחושת המחנק שהוא יוצר מכורח ההזדהות עם סיוון, וגם משום שהוא ממחיש את הכוח ההרסני שיש לרגשי הנחיתות שלנו, להפוך לכלי כדי להקטין בו אנשים אחרים. אמה של סיוון לא שומעת את הצורך של בתה לשמוע שהיא יפה, היא מסוגלת רק לבטא את התסכול שלה מהמראה שלה עצמה, ולקבל את השאלה בתור עלבון אישי. זה הרגע שבו "שמנופוביה" מזקקת לכדי סצנה מופתית אחת את הטענה המרכזית שלה: השקט שבו גברים ונשים שמנים סופגים עלבונות, מפנימים אותם, ולומדים לחיות בעולם שבו לנצח הם יהיו בעמדת חולשה. אפשר כמעט לראות את הצלקת מתהווה בנפש של סיוון כשאמה יורה את התשובות שלה.
אבל הרגע הצורב הזה לא מאפיין את "שמנופוביה" בכללותה, וחבל. אינסוף דקות מתכלות לאורך שלושה פרקים על פלפולים של פסיכולוגים, אנתרופולוגים, חוקרים ואנשים שאוהבים מאוד לראות את עצמם בטלוויזיה וכולם התגייסו כדי לשכנע אתכם ואותי שאנחנו שונאי שמנים. חלק מהדברים אמנם מעניינים מאד (היחס לרזון והשמנה מימי הביניים ועד המהפכה התעשייתית), אבל התפירה שלהם למארג של הסדרה גס לחלוטין. נדמה שהם מופיעים שם רק כדי להציל את "שמנופוביה" מהאשמות בחיקוי חדר הווידויים של "האח הגדול", ולהעניק לה מוניטין של תחקיר רציני. אבל גרוע מזה, דבריהם של אותם מומחים לא מתכתבים כמעט בכלל עם המונולוגים, המרגשים בחלקם, של המשתתפים.
ראוי להקדיש כמה רגעים למשתתפים, שלמרות נכונותם להיות פגיעים, כנים ומשכנעים מול הצופה, הם אינם מצליחים לגרום ל"שמנופוביה" להמריא. מיקיאגי נוגע ללב במיוחד, בתיאור שלו את חווייתו כגבר שמן שמגיע למקומות הנכונים והאופנתיים במרכז הארץ. "הפרנויה נמצאת בתל אביב", הוא אומר, וחוקק משפט שכמעט ואין מי שלא יזדהה איתו. המאפרת טלי כץ, שתחת ידיה המוכשרות הזדמן לי בעבר לעבור, מתגלה במהרה בתור המתווכת האינטליגנטית ביותר בסדרה כשמקשיבים לדבריה על הרצון האנושי לתקן את אלה שמקיפים אותנו, אי אפשר שלא להבין איפה חטאנו נגדה, ונגד רבים אחרים בחיינו. כך גם ליאור - תיאורו על משיכתם הפטישיסטית של גברים הומוסקסואלים אחרים למשקל שלו חשוב במיוחד, וטוען הן את השיח על משקל עודף והן את השיח על הומוסקסואליות במשמעות יתרה.
אבל "שמנופוביה" לא רצתה לעצור כאן. בזמן שהמשתתפים הגיעו כדי לגולל את סיפוריהם האישיים, פאנל המומחים חמור הסבר שכמו נשלף מ"אולפן שישי" הגיע כדי להזכיר לנו שאנחנו אשמים, אנחנו שטחיים, ושאין לנו גאולה אחרי הנזק האדיר שאותו גרמנו לכל השמנים והשמנות בחיינו.
אלא שאי אפשר לעורר הזדהות ואפתיה באמצעות הפחדה. הטפת המוסר ש"שמנופוביה" כל כך מתאמצת לייצר מחבלת בשיחה בינינו, הצופים, לבין משתתפי הסדרה, במקום לאפשר אותה. אם האווירה של "שמנופוביה" היא "אולפן שישי", הרי שהמומחים הם רוני דניאל. עכשיו תארו לעצמכם את רוני דניאל מדבר אתכם על השמנה. די מלחיץ, לא? סליחה על זה. עכשיו מגיעה לכם סופגניה.
ואם כבר בהפחדה עסקינן נראה שכאן "שמנופוביה" רושמת את החיסרון הכי גדול שלה. הלהט שלה לשכנע את הצופה שהוא מפחד משמנים גדול כל כך, עד שהסדרה עצמה הופכת לאובססיבית בעניין הפחד, ושואפת להדביק בו את הצופים שלה. "שמנופוביה" סובלת בעצמה מפוביה היא מפחדת מאנשים שלא חשים אשמה ואינם מכים על חטא על יחסם לשמנים.
בחלקה הגדול מצליחה הסדרה להעביר חוויה אנושית אמיתית, מעניינת וחדת אבחנה, בזכות מספר משתתפים מעניינים. אבל היא נכשלת בניסיון שלה להפחיד את הצופה לתוך תחושת אחריות. תיעוד יפה לרגעים של סיפורים מעניינים בהחלט יש כאן. פוביה משמנים? לא בטוח. וגם אם כן, הפוביה הזאת היא לא שלכם, היא של הסדרה.