ארבע קושיות מרכזיות יש לטלוויזיה הישראלית לדורותיה: למה המשחק כמעט אף פעם לא אמין? מי לכל השדים והרוחות מלביש את יונית לוי? האם יהיה אי פעם "פרשן לענייני ערבים" שאינו גזען לטנטי? ומה, למען השם, הבעיה עם חיים הכט?
יש לנו רק כ-400 מילה אז בואו נתרכז בקושיה האחרונה. הרי מחד, מדובר בעיתונאי ותיק, זוכה פרסים, בעל הילה מוצדקת של איש מקצוע רציני. מאידך, בזכות סדרה של תכניות "תיעודיות" כמו "יצאת צדיק", הכט הפך לאימתם של אינסטלטורים, מדבירים, ואמניות בניית ציפורניים, אחריהם הוא עוקב חמוש במצלמה ויותר מדי מוטיבציה, כדי לחשוף את כשליהם ואת מחיריהם המופקעים. אם חוש המוסר הציבורי בישראל היה מתנהל כמו ממשלה, הרי שהכט מינה את עצמו לשר בלי תיק, שר עם תיק, עוזר לשר ורכז עובדי קבלן. נראה שבדמיונו, הוא לבדו אמון על אמות המדיה ודרך הארץ ברחוב הישראלי, ושאם לא הוא יכתת רגליים במספרות כדי לגלות מי מדלל לכם את מרכך השיער בטרפנטין, עם ישראל יהיה אבוד (וקירח, או גרוע מזה, יסתובב עם פסים).
את הדידקטיות הזו הוא לקח איתו גם ל"עוקץ הנדל"ן" (קשת, ערוץ 2), תחקיר בנושא חשוב לכל הדעות: נוכלות בשוק הנדל"ן הישראלי. לירז רז היא מתווכת צעירה בעלות לקות ראייה, שעל-פי מה שנטען בסרט עקצה לקוחות במיליוני שקלים, הבטיחה להם שיגשימו את חלומם לקנות בית, ונעלמה עם הכסף. הסיפור המרכזי בסרט הוא אכן שובר לב, ולנקודה הזו נחזור תיכף. מדובר בלקוח שבעצמו סובל מלקות בראייה, ועל כן, לפי הודאתו, הוא חש הזדהות עם רז ובטח בה. אלא שהיא נעלמה עם כספו והחריבה את חלום חייו. עד כאן, אם אפשר לקרוא להן כך, העובדות. מכאן ואילך מוצג בפניכם הנרטיב של הכט, שלעולם לא יסתפק בדרמה המובנית בסיפור, ותמיד ישאף לתבל אותה בפרשנות, סנטימנטליות ותנועות גוף אפילפטיות.
על פי הכט, רז ניצלה את האמפתיה שמוגבלותה מאפשרת לה והערימה על לקוחותיה. נראה שהכט חי בעולם שבו לקוח שמתכוון להשקיע את כל חסכונותיו ברכישת דירה, בהכרח יחוש אמפתיה ואמון כלפי מתווכת עם לקות ראייה. אבל כך פועל המתכון על-פי הכט: לוקחים כמה רכיבים בסיסיים ובאמצעות בישול מסיבי משכנעים את הצופה שיש כאן פשטידה. כל עוד יש קצוות של סיפור, הכט כבר יטווה מהם שטיח פרסי לתפארת קברניטי הרייטינג של מדורת השבט הטלוויזיונית. אבל בסיפור, כמו באוכל, עודף של תבלינים לרוב בא להסוות כישורי בישול מוגבלים. וכאן נשאלת השאלה, מי מפסיד ומי מרוויח מהסיפור המוגבל מאד של "עוקץ הנדל"ן"?
כי הסיפור האמיתי הוא לא "הנוכלת העיוורת", אלא הצימאון הנואש בישראל למחירי נדל"ן מתקבלים על הדעת, וההזדמנויות שהצימאון הזה יוצר לרמאות ותעשייה של שקרים. ואת זה "עוקץ הנדל"ן" מפספס. הכט מתמודד עם הסיפור הזה כמו לקוח רעב בדוכן פלאפל, שקיבל לידיו מנה ענקית ולא מצליח להחליט איפה לתת את הביס הראשון. כך קורה שבמקום סרט מאלף על פשע הנדל"ן בישראל, הלא הוא בועת המחירים ושקיעתו של הדיור הציבורי, יוצאת תחת ידיהם של אנשי ערוץ 2 טלנובלה שהקורבנות בה רבים, ויש לה מרשעת מובהקת אחת. אבל כל מסמך עיתונאי שמוכר את מצוקת הנדל"ן בישראל כאילו היא הייתה מעשה ידיהם של פושעים קטנים כמו לירז רז, בוגד בציבור שצופה בו, וזורה חול בעיניו בכל הנוגע לאשמים האמיתיים במצוקה הזו אוזלת יד ממשלתית, והנהגה אובססיבית להפרטה וחבירה למוקדי כוח. גם לירז רז, המוצגת בסרט הזה כמעין קרואלה דה-ויל שמסתובבת באתרי בנייה, היא קורבן של אותה מצוקה. במובן הזה, "עוקץ הנדל"ן" יכול לתפקד כמעין סרט תעמולה לטובתם של מנהיגי ישראל הנוכחיים, כי גם הם מוזמנים על-ידי הסרט להפנות את האצבע המאשימה החוצה מעצמם.
"עוקץ הנדל"ן" שואפת לשכנע אתכם שלירז רז העיוורת למחצה היא השד הגדול שמאיים על חלומותיכם הקדושים להיות בעלים של בית משלכם, אבל לא רז היא הבעיה. בעיוורון האמיתי לוקה המספר של הסיפור הזה, וכל מי שמאמין לדרמה ששודרה אתמול בערוץ 2, בלע את הפיתיון והסכים גם הוא לכסות את העיניים.