אחרי שתי עונות נוטפות ריר מבקרים של "פארגו" ועוד אחת של "ליגיון", המוח הקודח של נואה האולי הוא המקום הכי קרוב לדיסנילנד של אניני הטעם מבין צופי הטלוויזיה. מעבר לתפיסה העיצובית יוצאת הדופן שלו וההקפדה על פרטים, אופי היצירה של האולי מסקרן גם בגלל ההתכתבות הבלתי פוסקת עם המושג "סיפור" ועם האופנים השונים שבהם ניתן לפרש אותו. קשה, למשל, לא להתמוגג מהמחשבה עליו יושב מול שולחן הכתיבה שלו בדמדומי 2016, מהשנים המטורפות בהיסטוריה המודרנית, כשלפניו התסריט של העונה החדשה והוא מביט בשעשוע במשפט: "הסיפור הבא מבוסס על אירועים אמיתיים". מה שהחל כתרגיל של האחים כהן שהציבו את הכתובית בתחילת הסרט שעליו מבוססת הסדרה - והתברר לאחר מכן כגישה לפיה אין צורך באמת מבוססת עובדות כדי להציג "סיפור שמרגיש אמיתי" - הפך כעת למציאות. בדיה או עובדה, ניוז או פייק, המציאות שמחוץ לטלוויזיה היא לא יותר מאוסף של סיפורים היום, ומה שמבדיל את הטובים באמת מכל היתר הוא היכולת של המספר לגרום להם "להרגיש אמיתיים".
האתגר של "פארגו" להתעלות מעל המציאות עומד כעת לפתחן של לא מעט סדרות אחרות, אולם במקרה שלה קיימת גם משוכת ההתקדמות כיצירה בפני עצמה. העונה השנייה של "פארגו" הייתה מופתית בגלל החיבור המדויק כל כך לאלימות וחוסר הוודאות של שנות השבעים, אבל לא פחות מכך בגלל שהיה בבחירה הזו משום הניתוק מהיצירה שעל כתפיה רכבה ב-2014. היא לא הייתה עוד הסדרה שממחזרת פושעים שלימזלים ושוטרים גמלוניים עם נופים צפוניים מושלגים ותחושת פריפריה, אלא כזו שבונה את עצמה על גיבורים ונבלים עמוקים שגדולים מרמת הקוריוז הרגעי. והנה בעונה השלישית בוחר האולי לשוב ל-2010 (העונה הראשונה התרחשה ב-2006), ולהתנסות בפרשנות סיפורית חדשה. יש בכך אומץ בפני הסיכון למחזר ולשחזר, ולא פחות מכך בפני המושג החמקמק של אמת. הסיפורים של "פארגו" ימשיכו להיות קשורים בריפיון לעובדות, אבל הגיבורים שלה חייבים להיות כנים כדי למשוך אותה קדימה במעלה ההר.
בעונה השנייה עסקה "פארגו" לא מעט בדימוי של סיזיפוס וגלגול הסלע במעלה ההר. אז היה המוטיב הזה מטאפורי להתמודדות של הגיבורים עם האתגרים שמזמנים להם החיים, ואילו בעונה השלישית הוא חוזר בדמות עצם ממשי וחיוני לעלילה: בול. בלי להסגיר יותר מדי מהסיפור, יש בעובדה הזו כשלעצמה מספיק כדי להציג את האופן שבו האולי סוגר מעגלים ופותח חדשים. כאנתולוגיה, "פארגו" משחקת כל העת בחדש וישן: מצד אחד מטבעות לשון שכבר הפכו איקוניים ("Alright Then", "Jeez") וממשיכים ללוות אותנו לצד תמות מוכרות והקווירקיות של תושבי מינסוטה, ומנגד דמויות חדשות שמתמודדות עם אתגרים חדשים, אך עושות זאת באותה סביבה קרה ומוכרת. הפעם עומדים במוקד האחים אמיט וריי סטאסי (בגילומו הכפול של יואן מקגרגור), שהיריבות העמוקה פערה ביניהם תהום עמוקה לאורך השנים. אמיט, מלך מגרשי החניה של מינסוטה וסיפור הצלחה, הוא מקור של קנאה עבור ריי - קצין מבחן מקריח ומכריס שמאשים אותו בעליבות חייו. היריבות הבוערת הזאת מערבת לתוכה עד מהרה גם שוטרת שאפתנית, פושעים קטנים וגדולים יותר, רצח ותחרויות ברידג'.
מתבקש להשוות בתום פרק הפתיחה של העונה בין הסיפור הנוכחי לבין זה של העונה הראשונה. לכאורה יש לנו שוב קנאה וחמדנות בקנה מידה קטן, שהולכת ומסתבכת ככל שעוד ועוד שחקנים נכנסים אל התמונה. על אף שיהיה זה מוקדם לפזר מסקנות אחרי 60 דקות ראשונות, ניתן להעריך בזהירות שאלו לא בדיוק פני הדברים הפעם. האולי, שביים בפעם השנייה בלבד פרק בסדרה (גם בעונה השנייה הוא עשה זאת בפרק הפתיחה) וגם כתב אותו, שומר על דמויותיו הרחק מפילוסופיה וציטוטים, ובמקום זאת מכוון אותן לעימותים חכמים בסצנות דיאלוג מספקות. הדיאלוגים המאוד "טרנטינואים" האלה מוציאים מ"פארגו" את המיטב שלה, מהמבטאים ועד הצילום וכמובן בניית המתח. יש לפחות שלוש סצנות משמעותיות כאלו בפרק הראשון, ובכל אחת מהן מתגלים לנו בהדרגה עוד ועוד פרטים על הדמויות והיחסים ביניהן. וכך, במקום מרחצי דמים מהירים, דווקא קרבות המילים בונים את הדרמה שדרושה ל"פארגו" כדי להעמיק את דמויותיה ולגרום לנו להתחבר אליהן.
לכך יש להוסיף את הליהוק המוצלח, לפחות כך נדמה כעת, לתפקידי המשנה. אף שהעיניים מתמקדות בטבעיות בכפילות של מקגרגור, אלו דווקא הדמויות ה"קטנות" שנוסכות בסדרה חיים ועניין. אחת מהן היא מרי אליזבת ווינסטד מלאת החן והכישרון, שמגלמת כאן את ניקי סוואנגו (שם מופלא), נוכלת פתיינית וערמומית הנמצאת בתור אסירה לשעבר תחת אחריותו של ריי כקצין מבחן, אך מהווה למעשה את מושא אהבתו והרוח שמושכת אותו לפעולה. במובן מסוים מדובר בשדרוג חכם לדמותה של קירסטן דאנסט בעונה הקודמת. דיוויד תיוליס נכנס לנעליו של ו. מ. וארגה, נציג מסתורי ומאיים של ארגון זדוני, שהופעתו היא אחד מרגעי השיא של הפרק. גלוריה בורגל (קארי קון, שיחד עם "הנותרים" תשזוף את המסך שלנו פעמיים בשבוע) מסתמנת אף היא בשלב זה כגרסה מעניינת וקוריוזית הרבה פחות של השוטרת שנכנסת לתוך מעגל הפשע והדמים. בהתאם לכך גם הסיפור עצמו נבנה כמיזוג של סיפורים במקום התגלגלות של כדור שלג, ובדרך הזו כל אחד מהם תורם את שלו במקום להיגרר אחר היתר.
בכל הקשור לעיצוב הפריים, תנועת המצלמה, מניפת הצבעים העשירה והיפהפייה והניואנסים הקטנים של כל דמות בתוך סצנה, "פארגו" ממשיכה להיות יצירה שעומדת בפני עצמה בנוף הטלוויזיוני שלנו. יש בה מפגש בלתי פוסק בין קומי וברוטלי, ובחינה חוזרת ונשנית של השפעת יצר הרע הטבעי על בני האדם. טביעת האצבע הכישרונית של האולי ניכרת גם בבחירות הפסקול המדויקות ובכל אחד מכלי המבע הקולנועי. ההבדל בין שתי העונות הראשונות של "פארגו", והאתגר של השלישית, טמון באותה אמת חמקמקה: האם זהו רק עוד סיבוב בין היופי המושלג, האגרסיות המדממות והמבטאים המוזרים, או שמא היכרות חדשה עם אנשים שהסיפור שלהם "מרגיש" מספיק עמוק כדי להאמין בהם.
"פארגו" משודרת בצמוד לארה"ב, ימי חמישי ב-22:00 ב-HOT HBO וב-VOD.