1. "חוק האי-סתירה" הוא הפרק יוצא הדופן ביותר בתולדות "פארגו" עד כה. זוהי הפעם הראשונה שבה העלילה יצאה מגבולות מינסוטה, הפעם הראשונה שבה העלילה סטתה מהקו הסיפורי המרכזי לטובת סיפור צד "לא קשור" (למרות שהוא מאוד קשור כמובן) והפעם הראשונה שבה קטע מונפש שולב במסגרת הסדרה. ומכיוון שהכל כאן פילוסופי, וקשור זה בזה, לא מפתיע שהפרק עצמו, במשמעותו המופשטת כחלק מתוך יצירה שלמה, משחק עם הנושא המרכזי: משמעות.
החוק שעל פיו קרוי הפרק הוא אחד מהיסודות המרכזיים בחשיבה הפילוסופית. במרכזו ניצבת הקביעה של אריסטו כי דבר מסוים אינו יכול להיות בו זמנית ובאותו מובן דבר אחר. במילים אחרות: דבר לא יכול לסתור את עצמו, הוא לא יכול להתקיים ולא להתקיים במקביל. ההיגיון הזה משליך לגבי החידה שהפרק הזה נועד לפתור: אניס סטאסי ותדיאוס מובלי הם אותו אדם, אבל לא באותו זמן ולא במקביל. לכל אחד מהם יש משמעות נפרדת, מובחנת, שנגזרת זו מזו אבל לא מקבילה. ומכאן שגם הפרק הזה, כאמור, על אף האקלקטיות והניתוק כביכול, הוא בעל משמעות. גלוריה מודה בסיומו שכולו היה בסך הכל סיפור, שאין לו כל קשר לחידת הרצח שחיפשה. אבל בלי העוקץ לא הייתה נולדת "התקרית", ובלי "התקרית" לא היה נולד התקף ההקאה, שהוליד את אניס סטאסי, שהשתקע בעדן ואלי, והיה הקורבן לרצח השגוי של מוריס להפיי.
