רבים מן התיאורים אודות "סיפורה של שפחה" מגדירים אותה כ"סדרה דיסטופית", אבל התיאור הזה, גם לגבי הסדרה וגם לגבי הספר שעליו היא מבוססת, חוטא מעט לאמת. אמנם העולם המתואר בסדרה הוא דיסטופי, אבל הסדרה עצמה אינה כזו - לב לבה אינו התיאור של קריסת עולמן של נשים, כי אם התיאור של אופני ההתמודדות של הנשים הללו עם העולם שקרס סביבן, והדרך שבה הן מעניקות משמעות לחיים החדשים שלהן. אם תרצו, יותר מכך ש"סיפורה של שפחה" הוא סיפור על שואה, הוא סיפור על קוממיות. אמנם האקספוזיציה של הסדרה, ובעיקר שלושת הפרקים הראשונים, הדגישו את היבט ה"שואה", אבל הפרק הרביעי איז אול אבאוט קוממיות. ובמקרה הזה, לקוממיות קוראים "חברות נשית".
בפתחו של הפרק הרביעי אנחנו מגלים את שלפרד כשהיא עדיין כלואה בחדרה. המילה "כלואה" מקבלת - כנהוג ב"סיפורה של שפחה" - משמעות חדשה, כשאנו מגלים שדלתה של שלפרד הייתה פתוחה במשך כל שלושה עשר הימים שבהם בילתה בחדר. הכלא ברפובליקת גלעד, כך משתמע, הוא הכלא של המחשבה. של הפחד להמרות את פיה של סרינה, והתוצאות שעלולות להיות לכך. הבדידות הנוראה של שלפרד עומדת בסתירה מוחלטת לתמה הכללית של הפרק, שעוסק בעיקר בסולידריות נשית ובחשיבות שיש לה במאבק כנגד הדיכוי השורר בעולם הדיסטופי שבו חיות השפחות.
וכך, כששלפרד מוצאת כיתוב בלטינית, שככל הנראה נחרט על ידי קודמתה, היא נזכרת בימיה במרכז האדום, ובחברתה מוירה, שהתעקשה גם היא, למרות הסכנה שבכך, לחרוט דברי גנאי כנגד הדודות בשירותים. "זה שווה את הסיכון?", היא שאלה אז את מוירה, ובלי להניד עפעף מוירה ענתה שכן, שמתישהו בעתיד בחורה שתבוא למרכז תראה את הכיתוב הזה, ותדע שהיא לא לבד. וזה, אומרת מוירה, שווה את הכל.
אל מול הסולידריות הנשית שמפגינות קודמתה של שלפרד ומוירה, ניצבת סרינה כמגדלור של מדון. בארוחת הבוקר, כאשר המפקד מספר לה אודות דודה שהצליחה לברוח ולהכפיש את הרפובליקה בעיתונות הזרה, היא ממהרת לייעץ לו לא להסתפק רק בתגובה שתגרע מאמינות דבריה של הדודה, אלא להקפיד להכפיש את הדודה עצמה ולגרוע מאמינותה שלה. סרינה בוודאי לא ממציאה אסטרטגיה חדשה. משך שנים הדיאלקטיקה מול נשים התבצעה לא לגופו של טיעון, אלא לגופה של אישה: פמיניסטיות הוגדרו כתמהוניות וכמשוגעות, קורבנות אונס כזנותיות וכנקמניות, נשים מוכות כשקרניות פתולוגיות ומניפולטיביות. הדודה הבורחת מצטרפת בכך לשושלת ארוכה של נשים שעצם אמינותן הוטלה בספק כדי להימנע מן הצורך לענות באופן ענייני לטיעוניהן.
הספקנות של סרינה באשר לאמינותן של נשים נמשכת כאשר מרתה מספרת לה ששלפרד חולה. "היא התעלפה?", שואל המפקד, ובאופן מוזר דווקא הוא, הגבר, נראה כאמפתי לסבלה של שלפרד. "לא, זה מה שהיא טוענת", ממהרת סרינה להגיד. לשורת אמצעי דיכוי הנשים שכבר הוצגו בפרקים הקודמים - גזל השם, האשמת קורבן האונס במה שאירע לה והתחרות התמידית על לבו של הגבר ה"נעלה" - מצטרפת עתה גם טקטיקת הטלת הספק התמידית בדברי האישה. בפרפרזה על האמירה הידועה בנוגע לנרקומנים, איך תושבי רפובליקת גלעד יודעים שאישה משקרת? השפתיים שלה זזות.
בפרק הזה אנחנו למדים גם שבעולם כה מעוות, כה שונא נשים, סולידריות יכולה להתקיים רק בין אישה לאישה, ובהחלט לא בין אישה לבין גבר. כאשר הגניקולוג של שלפרד - שכמובן, בודק רק את חלציה כשווילון חוצץ בינו לבין פניה, כאילו כדי להדגיש שהיא רק רחם מהלך על שתיים - מספר לה שקרוב לוודאי שהמפקד עקר, ומציע לה לסייע לה ולנסות לעבר אותה בעצמו, זה נראה בעיקר כמו הצעה לאונס, לא כמעשה הירואי של חמלה. יהיו בוודאי כאלו שיטענו כי ישנן דמויות גבריות חיוביות בסדרה, אלא שגם הדמויות הללו הן חיוביות בערבון מוגבל, ולכן הקשר בינן לבין שלפרד לעד יהיה חשדני, מסויג. כך המפקד אמנם נוהג כלפי שלפרד בג'נטלמניות, אבל האדיבות שלו אינה מוחקת את העובדה שהוא עדיין אונס אותה אחת לחודש, כמו גם את העובדה שאינו מתערב מיוזמתו כאשר אשתו מטילה עליה סנקציות אכזריות ושרירותיות. ניק אמנם נראה כמו בחור אמפתי וחביב, אבל תמיד יקנן בשלפרד החשד שהוא מנסה להפיל אותה בפח מפני שהוא עין, או שאולי הוא סתם חושק בה, בהיותו בן למעמד הנמוך שלא הוקצתה לו אישה. נראה כאילו ברפובליקת גלעד, קשר טהור, תמים, שאינו תלוי בדבר, יכול להתקיים רק בין נשים לבין עצמן. גם כשנשים חושדות בנשים (כפי ששלפרד חשדה בשלגלן-אמילי בפרקים הראשונים) החשדות הללו לרוב מתפוגגים במהרה, ואנו למדים שפיהן ולבן של נשים שווה. נשים בוגדניות (כמו סרינה ההפכפכה של פרק שלוש, או האישה שהלשינה על שלגלן-אמילי) הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
לאחר השיבה לבית המפקד, כמו גם ההתנצלות הכושלת מול סרינה, שלפרד נזכרת בניסיון הבריחה שלה ושל מוירה מן המרכז האדום. גם כאן, הסולידריות הנשית בולטת, גם בחמלה שמפגינה מוירה כלפי הדודה, וגם בכך שכאשר שלפרד נתפסת, מוירה מבוששת לעלות על הרכבת עד שהיא מקבלת "אישור" בדמות חיוך קלוש משלפרד. בניגוד לסטריאוטיפ הנשי הרווח, שלפרד "מפרגנת" לחברתה, והיא משיבה לה בנאמנות ללא גבולות: בנכונות להקריב את עצמה כדי לא להפקיר אותה לשאת בעונש לבדה.
שיאו של הפרק מגיע במהלך משחק ה"שבץ נא" עם המפקד. בספרה המקורי של מרגרט אטווד, ששימש הבסיס לסדרה, שלפרד חוזרת פעם אחר פעם על הביטוי "הקונטקסט הוא הכל". ובאמת משחק השבץ נא, שבעולמנו שלנו נחשב למשחק משפחתי-בואכה-דודתי, הופך בקונטקסט של החיים בגלעד, שבמסגרתם הקריאה אסורה על נשים, לחוויה אירוטית מעצימה. השבץ-נא הוא משחק מעניין גם בגלל האופי הלא מודע שלו, שהרי אנחנו נוטים לראות במיוחד את המילים שמעסיקות אותנו. ובאמת, במשחק השבץ-נא הקודם של שלפרד עם המפקד, מי שהקפיא את תמונת לוח המשחק נחשף למגוון מילים שחושפות את התת-מודע של הדמויות: אומות, עקר, זיגוטה, לטפטף, לבוז, שופטים, גרון, אירוסים (תעיפו מבט בתמונה של אירוס, ותחשבו למה הוא דומה).
נדמה שלכל מילה מן המילים הללו ניתן למצוא מקור בדיכוי השורר ברפובליקה, או בדגש שהיא נותנת על רבייה ועל משטור המיניות. החופש שמעניק המשחק להציף את מה שאסור שיאמר מאפשר לשלפרד חירות חריגה לבקש מן המפקד לתרגם לה את הביטוי הלטיני שחרטה קודמתה על קיר הארון. "אל תתן לממזרים למעוך אותך", בתרגום חופשי, הוא הפירוש שמעניק המפקד לביטוי, והוא מראה לשלפרד איך שרבט אותו על גב המילון הלטיני שלו כשהיה תלמיד מתוסכל בן 12. ברגע הזה שלפרד מבינה שהיא לא השפחה הראשונה שהמפקד הכניס למשרדו. גם לא הראשונה ששיחקה איתו שבץ-נא. "מה קרה לה?", היא שואלת את המפקד, מנסה לפענח מה עלה בגורלה של האישה שהסתכנה בעונש חמור רק כדי לאותת לה שהיא לא לבד, והוא משיב שהתאבדה, כנראה כיוון שחשה שחייה אינם נסבלים. שלפרד מנצלת מיד את הפרצה כדי לרמוז למפקד שהמשך כליאתה בחדרה עלול להסתיים בהתאבדות, והנה, אנו רואים שוב כיצד מעשה כמעט אגבי של סולידריות נשית, שהחל בכתיבת ביטוי לטיני סתום על קיר של ארון, מסתיים בשחרורה, הסימבולי והמילולי, של אישה כלואה.
הוגות פמיניסטיות הרבו לדבר אודות השוני בין אוטונומיה גברית לבין אוטונומיה נשית. האוטונומיה הגברית נגזרת מן ה"לבד", מן האטומיזם. לעומתה, האוטונומיה הנשית, כך נטען, נגזרת דווקא מן הקשרים החזקים בין אישה לבין זולתה. אישה לא יכולה ליהנות מאוטונומיה כשהיא לבד. כששלפרד נזכרת כיצד חברותיה למרכז האדום שמרו עבורה אוכל כשהיא הייתה מרותקת למיטתה בעקבות עונש ההצלפות שחטפה לאחר תפיסתה, התיאור האקדמי הסטרילי של ההוגות הפמיניסטיות קורם עור וגידים. שלפרד לא לבד. השפחות כולן גוף אחד, בשר אחד נושם וחי. ולפעמים, גם בשעות הכי קשות, די בזה כדי לתת טעם לחיים שאחרת אין סיבה לחיותם.
"סיפורה של שפחה" משודרת בימי ראשון ב-22:00 ב-HOT HBO וזמינה ב-HOT VOD.