מתגעגעים לשידורים של הערוץ הראשון? אל תדאגו, אם לשפוט על פי הערב הראשון של "כאן" באוויר, ימי הערוץ המיתולוגי לא הלכו לשום מקום. במידה רבה, מדובר בהחלטה חכמה. במידה רבה לא פחות, נראה שהם לא יודעים אחרת.
קחו לדוגמא את מהדורת החדשות המרכזית, בהנחיית גאולה
אבן סער. אבן סער מביאה ל"כאן" את כל הכישורים שהביאה לערוץ הראשון, והם מוגשים באותו הקצב המהורהר, האיטי באופן יחסי אבל מאפשר העמקה, נעדר ההיסטריה האופיינית למהדורות חדשות ישראליות לתחלופה מהירה בין אייטמים.
במהדורה הראשונה בלטה כתבתו של גיא רולניק, הראשונה בסדרה על "בנק הפועלים". קל היה לזה להידמות למסע צלב אישי ומתיש שהתחיל עוד ב"מגש הכסף", אם רולניק לא היה מרתק. בכל זאת, נראה שהמהדורה ייבאה את החוצפה, הפורמט ואפילו את חבילת הגרפיקה של רולניק מימי הסדרה המדוברת של ערוץ 8, בניסיון לדהור על להיט, במקום להוציא מרולניק משהו חדש. ואם הגעתם ל"כאן" כדי לחפש משהו חדש, חבל, כי אייטם בלעדי בלט בהיעדרו במהדורה הראשונה של התאגיד. גם כתבות צבע מרחיבות דעת על האוכלוסייה הפלסטינית, שבהם הצטיין הערוץ הראשון, ושהבליטו את מגבלותיהם של הערוצים המסחריים לא היו בערב השידורים הראשון. לאלה שתהו מה שווה התאגיד אם אי אפשר לשלוט בו, המהדורה המרכזית הראשונה הוכיחה שלא צריך לשלוט באופן אקטיבי. מספיק לאיים, והצנזור הפנימי של הנוגעים בדבר כבר יעשה את שאר העבודה.
כך גם מוצדק השיבוץ של מיכל רבינוביץ' בשעה שבע אבל הפעם לצד יועז הנדל. זה אולי נראה כמו ניסיון ליצור מראית עין של טלטלה ברצועה, בתיווך נוכחותו של הנדל, אך הזיווג בין השניים עבד היטב דווקא משום שלא הסכימו זה עם זה כנהוג בדינמיקה בין מגיש למגישה. רבינוביץ' סנטה בח"כ דוד אמסלם, שטיעוניו בדבר הצורך בבדיקות פוליגרף לשוטרים לא משכנעים אותה, ואילו הנדל מיהר לומר שהוא לא משתכנע שרבינוביץ' צודקת. הצמד רבינוביץ'-הנדל עוד עלול לספק רגעים טלוויזיוניים ראויים לציון, לפחות כמו רייצ'ל ורוס ברגעיהם הגדולים. יש סיבה להמשיך לעקוב.
אבל האירוע המייצג ביותר של ערב השידורים הראשון של כאן התרחש ברצועה הכי פחות בולטת. השעה הראשונה של רצועת הערב, בהנחיית דרור פויר וענת קורול, הייתה בלי נוחה בעליל לצפייה. פויר הדעתן והאנרגטי נועד להגיש סולו, ואילו ענת קורול מתביישת מהנושאים החדשותיים הגדולים. הזוגיות הטלוויזיונית שלהם עלתה על שרטון בדקות הראשונות. אי אפשר להאשים בכך את דוד ביטן, אבל זה די משעשע. ביטן היה האורח הראשון בתכנית ועל כן האורח הראשון של שידורי התאגיד. בהתאם פנה אליו פויר בתור "האיש שבזכותו אנחנו כאן".
אחריו התארחו באולפן דוד ויצטום ועמנואל הלפרין (כמה גברים כבר ספרתם? להזכירכם, מדובר בדקות הראשונות באוויר), לשיחה על עתידן של צרפת וגרמניה באיחוד האירופי. ואיך מתניעים שיחה כזו אם לא באמצעות לקט של רגעיהם הגדולים של ויצטום והלפרין, שאין כל קשר ביניהם לנושא המדובר. כך שמי שהניח שהקינה הארוכה והמפוארת על סגירתו של הערוץ הראשון הסתיימה עם עלייתו של כאן, התבדה. גם בזמן שמדברים על עמנואל מקרון ואנגלה מרקל, אפשר למצוא זמן להזכיר לנו את החורבות שעליהן קם התאגיד החדש. הנה לכם אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הערוץ הראשון, שהשתמר בשלמותו: הנטייה האוטומטית לנוסטלגיה, וההנחה שהזיכרונות הפרטיים של אנשי הערוץ הראשון מימי עבודתם בהכרח מעניינים את ציבור הצופים. לא כך הם יצליחו לאיים על מעמדה של הרצועה המקבילה, תחנה אחת למטה בשלט, "חמש עם רפי רשף" בערוץ 10, שמתאפיינת בדינמיות בלוקיישנים ובגיוון גדול יותר בנושאי הסיקור.
השאלה הראשונה שהפנה פויר לביטן הייתה "איך אתה מתרשם?". ביטן לא התבלבל, ובניגוד לאורחים שבאו אחריו חסך במחמאות ולא הגזים באיחולים. "עוד לא ראיתי כלום", הוא פסק. לטובתה של התכנית ושל כל עובדי כאן, יש לקוות שביטן צודק.
