אחת הקטגוריות האיכותית ביותר ברפרטואר של נטפליקס היא זו של ז'אנר הפשע האמיתי, עם סדרות כמו "הג'ינקס", "לעשות רוצח" ו-"The Keepers", שעזרו להחזיר את הז'אנר לימיו הגדולים. אם רשת הסטרימינג המצליחה תיקלע בתקופה הקרובה למחסור בכותרים חדשים בקטגוריה הזו, פתרון קל יהיה ליצור סדרה המגוללת את הנעשה מאחורי הקלעים של העונה החמישית של "בית הקלפים". המילים "פשע אמיתי" מעולם לא הגדירו בצורה מדויקת כל כך את מה שנעשה לסדרה. אולי, כמו במקרים אחרים בסדרות מהז'אנר, התיעוד הזה יעורר אנשים מן הישוב לחקור בעצמם ולשפוך אור על האופן בו דרמה פוליטית מצליחה ומסוגננת, החליטה יום בהיר אחד לשים קץ לחייה ולהפוך לפארודיה.
ייאמר כבר כעת שהאשמה בעונה האיומה והנוראית הזו אינה נטועה במציאות הכאוטית שמתרחשת סביבנו. לא עלייתו של טראמפ ולא הברקזיט, לא עידן הפייק ניוז ולא שאר קלישאות על מציאות שחזקה מכל דמיון יסייעו כאן. הדעיכה של "בית הקלפים" החלה כבר בעונה 3, אחרי עזיבתו של דיוויד פינצ'ר שהקנה לסדרה את הטון והעיצוב הייחודי שלה. בו ווילימון, השואוראנר שליווה את הסדרה בארבע העונות הראשונות, התקשה עם עונה 3 החלשה, אבל הצליח לשמור על הסדרה יציבה גם בתקופות רפות. על אף התיאטרליות המובנית בה והנטייה להפליג אל מחוזות הביזאר, "בית הקלפים" ידעה להישאר טלוויזיה מהנה ולרוב גם חכמה. מודעות עצמית היא עניין די ברור עם טריק שבירת הקיר הרביעי של פרנק, ועדיין הסדרה ידעה להפתיע את הגיבור שלה לא אחת, ולהוכיח שהזחיחות שלו בעוכריו.
החלק היחיד שיידבק בווילימון בכל זאת בוועדות החקירה העתידיות הוא דמותו של הסופר תום ייטס (פול ספארקס). כבר בעונה הרביעית, כשסופר הצללים הצטרף לעלילה, ההתמקדות בו נראתה תמוהה ונמרחת. מעבר למשחק הישנוני והמנדנד של ספארקס, התרומה של דמותו למתרחש כמעט אפסית. כן, הבנו שהזוג אנדרווד דוגל ביחסים פוליאמוריים, ומישהו צריך לכתוב את הנאומים של קלייר. את כל אלה אפשר היה לסיים בפרק אחד. אלא שההתמקדות המוזרה בשוטטות המוזרה עוד יותר של ייטס ברחבי הבית הלבן, כולל משחקי הפאסיב-אגרסיב עם קלייר והדיאלוגים היבשושיים שלעולם לא מועילים לקידום העלילה, רק התגברו בעונה הנוכחית תחת שרביטם של מליסה ג'יימס גיבסון ופרנק פולייסה. על אף שלמרבה הצער הוא אינו הדמות הגרועה בעונה הנוכחית, הוא בהחלט מסמל את אובדן הפוקוס של הסדרה והפיכתה לסוג של טלנובלה.
אם בעונה הקודמת הצליחה הסדרה להתפקס למתיחות הגוברת בין פרנק וקלייר, וכן למערכת הבחירות הסוערת שניהל פרנק מול וויל קונוויי (ג'ואל קינמן) הרפובליקני, עונה חמש מנסה לירות בכל התותחים, נמרחת ולא פוגעת בדבר. היא מתחילה בשיאה של מערכת הבחירות שעזבנו בתום העונה הקודמת, משלבת מאבק בארגון טרור דמוי דאעש, תחקיר עיתונאי בעקבות שדי העבר של בני הזוג אנדרווד, ועדת חקירה מיוחדת בקונגרס שמוקמת כדי לחקור את מעשי הנשיא והפוליטיקה המתישה שסביבה, שימוש לא חוקי במערכות מעקב של ה-NSA, אין ספור מערכות יחסים מינוריות שמתפתחות לרומן, מתיחות מול רוסיה סביב הנפט באנטרקטיקה, חבלה בתוצאות הבחירות שמובילה לכאוס בסנאט ובקונגרס, טראומות מלחמתיות שחוזרות לרדוף את קורבנותיהן, משבר עם סין בעקבות טביעת ספינה מסתורית, ובטוח ששכחתי עוד לפחות תריסר קווי עלילה.
הצרה הגדולה היא שג'יימס גיבסון ופולייסה ניסו בנוסף לכל להישאר נאמנים לקו הדרמטי של "בית הקלפים", והקש הזה הוא ששובר את גב הסדרה. הודות לו נולדו העונה סצנות שמעוררות רגשות שנעות בין גיחוך, מבוכה ורצון להיקבר בספה. באחת מהן מגיע עוזרו הנאמן של פרנק, דאג סטאמפר (מייקל קליי) להתעמת עם היועצת הפוליטית של הזוג, ליאן הארווי (נב קמפבל), לאחר שמעקב חשאי אחריה גילה כי קיבלה מידע חיוני שהעדיפה לשמור לעצמה. סטאמפר - כזכור האיש שרצח, גנב, הסית וסיים קריירות עבור מעסיקו - מתבלבל לחלוטין כשהארווי (שמעולם לא הראתה כל משיכה אליו) מנסה לפתות אותו בחושניות של נזירה עם ניצנים של אוטיזם, שוכח מהכל ועוזב את הדירה בבוקר. דוגמה נוראית נוספת היא ג'יין דיוויס (פטרישיה קלרקסון), סגנית תת המזכיר לענייני סחר, שמצליחה באופן מופרך לחלוטין ונטול הסבר להפוך לדמות החזקה בוושינגטון, לשלוח את ידה באינטריגות בינלאומיות רחבות-יריעה, ולשלב את הכל עם יוגה. לפרקים נראה כאילו פרק של "Veep" הסתנן לו לתוך העונה.
סיפורים גרועים הם עובדה, ואין דרך להילחם בהם בתעשייה כל כך תחרותית שמנסה לעתים לזרז הליכים כדי להגיע לאוויר. אבל באופן מוזר, חילופי ההנהלה מאחורי הקלעים הצליחו לפגום גם באיכות המשחק בה. קווין ספייסי נראה לפתע כמו שחקן תיאטרון שהתגלגל בטעות לטלוויזיה ושכח לרדת בדרגות הפאתוס. סצנת הפתיחה של העונה בקונגרס, בה נשיא ארה"ב צורח בהיסטריה על חברי הבית להסכים להכרזת המלחמה שלו, היא ההפך הגמור מהסטייל קר הרוח שהסדרה הרגילה אותנו אליו. לזכותו ייאמר שדמותו הפכה כל כך חד ממדית בתככיה המתמשכים ובזעמה על העולם כולו, עד שקשה מאוד להשאיר אותה מעניינת ללא פאתוס. גם רייט נדבקה במחלה הזו, ונראית במקרים רבים לאורך העונה כמו דמות של מרשעת בסבוניה. באופן אירוני, החסרונות הללו עולים מדרגה בשני הפרקים האחרונים, אותם ביימה רייט.
חטאה האחרון של "בית הקלפים" הוא הניסיון לסגור את כל חטאי העבר של פרנק, בלי החלקים המעניינים שבהם. אמנם שמה מעיד על קריסתו העתידי של המגדל הרעוע שבנה הנשיא, אבל הנפילה הזאת היא האנטי קליימקס במרעו. בזמן אמת ההזזה של פוליטיקאים ואנשי עסקים בולטים מעמדותיהם כדי לאפשר לפרנק את עלייתו המטאורית לבית הלבן הייתה מרתקת. כעת, כשהם מחכים לו בנפילתו, אנחנו נזכרים כמה אפורים וחסרי השראה הם היו כששימשו בעמדות מפתח.
ייתכן ש"בית הקלפים" הייתה צריכה לסיים את דרכה עם ווילימון, שיכול היה לזרז את נפילתו של הגיבור כבר בעונה הקודמת. העונה הרעה מאוד הזו מעיבה כבר כעת על מורשת הסדרה כולה וקשה לראות כיצד היא מצליחה לשנות שוב מסלול, בהתחשב באפקט השחיקה המתקדם של מרבית הגימיקים שלה.
