אף אחד לא מדבר על שלום: "הארץ מעבר להרים" מרגיז ימנים ומייאש שמאלנים

באחת הסצנות הפותחות של "הארץ מעבר להרים" (ששודר אמש בערוץ 8 של HOT, במאי: מיכאל אללו), הסופר ואחד משני יוצרי הסרט, ניר ברעם, מציג למצלמה את החולצה שאותה הוא וחברו הטוב ניסו למכור לעוברים ולשבים כשהיו נערים. מופיע עליה הכיתוב: 1966 – "השנה שלפני הכיבוש", כדבריו של ברעם. זו נקודת ההתחלה של הסרט, ונקודת השבר שהוא מזהה בנרטיב השלום הישראלי. וזו נקודת שבר ראויה לדיון, קשה מאד, גם אם לא מסכימים איתה. "הארץ מעבר להרים" מעלה את הטענה שאפילו השמאל הליברלי, התומך במשא ומתן עם הפלסטינים, זה שמחזיק באידיאולוגיה שהסדר מדיני הוא אפשרי על בסיס גבולות 1967 – משלה את עצמו. כי בשעה שהשמאל מדבר על 1967 – לכשעצמו שיח שמזוהה היום כ"קיצוני" לכיוון שמאל – הפלסטינים מדברים על 1948. וזו שיחה שבלתי אפשרי למצוא לה פרטנר ישראלי.

1948 היא בקבוק התבערה המספרי שמצית וממוטט את הדיאלוג הפוטנציאלי בין ישראל לפלסטינים, בין כל ישראלי לכל פלסטיני. 1948 היא מילה נרדפת לנכבה, האסון הפלסטיני, הטראומה הלאומית המרכזית של מיליוני אנשים שחיים בשולי ישראל והישראליות, ושאיש חוץ מהם לא מוכן לדבר עליה. נכבה היא מילה נפיצה כל כך, שאפילו הטקסט של "הארץ מעבר להרים" ממהר לרכך אותה בנוסח "הנכבה או מלחמת העצמאות".

מהר מאד מגיע ברעם למסקנה מטלטלת במיוחד. בזמן נסיעה ברכב אחרי שיחה עם פעיל חמאס שקורא לזכות שיבה מלאה לפלסטינים, ומתנחלים שמציעים לפלסטינים "לארוז את הפקלאות ולעבור לירדן", הוא אומר שבזמן ששנים נטען שהכיבוש יהרוס את ישראל, בפועל הוא רק חיזק אותה. זו מסקנה מייאשת משום שהיא סותמת לחלוטין את האופציה לדיון על סיום הכיבוש. עד כה לפי "הארץ מעבר להרים" – הכיבוש ניצח, הוא הפך לחלק מהקוד הגנטי של ישראל, כך שעצם השיחה על הפסקתו הפכה לבלתי לגיטימית. הדיבור על מוסר, והשאלה אם הכיבוש הוא אקט מוסרי, הפכו בתוך כך ללא רלוונטיים. איך ממשיכים מכאן?

לקראת סוף הסרט חוזר ברעם לשיחה עם אביו, השר לשעבר עוזי ברעם, כדי לבקש ממנו דין וחשבון על האשליה שיצר דור הסכמי אוסלו. זו אשליה שונה בתכלית מזו שבדרך כלל מיוחסת להסכמי אוסלו, שלפיה הם גרמו לשרשרת הפיגועים הקטלניים שהתחרשו בישראל בשנים העוקבות. ניר ברעם בא לדרוש הסברים מאביו על העלמת 1948 ממה שמכונה "תהליך השלום", כפי שהוא נמכר לציבור הישראלי על ידי נציגיו בשלטון. ואולי זה היה הכישלון האמיתי של אדריכלי הסכם אוסלו ותומכיו – האשליה שהסכסוך ניתן לפתרון, בלי לדבר עם הפלסטינים על הנכבה. ואמנם, 50 שנה לכיבוש, ו-24 שנים להסכמי אוסלו, ומרואייניו של ברעם בסרט חוזרים בפניו היום על אותן הטענות, שחשבנו שאינן על השולחן יותר: חזרתם של הפלסטינים לבתיהם ביפו ולוד ורמלה ורמת גן, ומנגד, שאיפתם של חלק מהמתנחלים לספח את השטחים ולהעניק אזרחות ללא זכויות דמוקרטיות לפלסטינים.

את כל מרואייניו שואל ברעם אם יש להם פתרון להציע. ברוב המקרים אין להם, אבל הם משוכנעים שיש. לא פעם מצליח ברעם בשיטת השיח האפלטונית לכלוא אותם בתוך החורים שבטיעוניהם ולבלבל אותם, כך שייחשפו כמי שמאמינים בעיקר בסיסמאות וכמי שאינם מוכנים באמת לנהל שיחה.

נשאלת השאלה – עבור מי נעשה הסרט הזה? מיהו הקהל המדומיין שלו? כאמור, אין בו כל נחמה או קתרזיס לקהל השמאלני שאמור כביכול לזהות את חשיבותו. זה נכון במידה מסוימת גם לקהל ימני, שכן ברעם מעיר את הצופה שוב ושוב לכך שהמציאות הנשקפת בו היא מציאות של כיבוש, של אפרטהייד פוטנציאלי, ושל עוול. אבל ייתכן שחשיבותו הגדולה של הסרט נעוצה בעצם הנוכחות שלו בזמן הזה בישראל. זו נקודה בזמן שבה צופים ישראלים לא שומעים ובוודאי שלא רואים את מה שנעשה במחנות הפליטים שועפאט ובלטה, ולא נחשפים לדעותיהם של אלה שחיים שם. "הארץ מעבר להרים" משתדל להקשיב, ולהנגיש את המצאי שלו לצופיו. זהו סרט ישראלי, עבור ישראלים, ומכיוון שאנחנו בכל זאת אוהבים הפי אנד, הוא מסתיים בחגיגות יום העצמאות בכיכר רבין. ברעם חוגג שם עם בת זוגו ובנו, וכשהם מתחבקים מתחת לגשם הזיקוקים ומחזיקים פטישי גומי בצבעי הדגל הישראלי, אפשר לשכוח לרגע מהמחנק הגדול שהסרט מצביע עליו, הייאוש האינסופי של היעדר הפתרון – ולחגוג אתם את תחושת הביטחון החטופה הזו. ואז המסך משחיר לחלוטין, והקרדיטים עולים, ואתה מבין פתאום – שזה הסוף.