עדיף לחטוף התקף לב מאשר לצפות בפרק של "שמחות"

המסקנה המיידית מהצפייה בשני הפרקים הראשונים של "שמחות", הסיטקום החדש של "רשת" (יום שישי, 21:30), היא שמדובר במוצר שנאמן לעולם שאותו הוא מתאר. בדומה לחתונה של חשבת השכר שלכם מהעבודה, שאליה הגעתם כי לא נעים וכי אתם לא רוצים שהיא תדפוק לכם את חישוב ימי החופשה, גם "שמחות" תשלול לכם את שמחת החיים, ותגרום לכם לשקול להטביע את עצמכם למוות בקערת הטחינה.

יגידו הסנגורים שאוהבים את "סברי מרנן": מה מבין מהחיים שלו מבקר הטלוויזיה המפונפן של וואלה! תרבות, שלא יודע מדורת שבט קומית מהי, והאירוע היחיד שעושה לו טוב על הלב הוא בטח הטבעת חתולים בני יומם בשפך הירקון? אתם אולי צודקים (חוץ מהקטע של החתולים), ובכל זאת ההתרשמות שלי היא ש"שמחות" היא טלוויזיה גרועה במובנים רבים כל כך, שאי אפשר לתלות את הסלידה ממנה בסנוביות בלבד. החל בטקסט נעדר אמינות או קצב, עבור בפאנצ'ים חלשים יותר מהתקף זעם של בוז'י הרצוג, וכלה במשחק מאולץ וכפוי כמו התקף שמחה של בוז'י הרצוג.

בפרק הראשון, לקוח אנטיפתי מגיע לבחון את אולם האירועים המדובר כדי לציין אי-אילו שנות נישואים. מהרגע שהוא פוגש בצוות, הוא שופט ומקטין אותם ומבקר אותם על בחירותיהם בחיים. בקלות אפשר היה להניח שמדובר באדם מן השורה שעשה את דרכו לסט הצילומים כדי לבוא בדין וחשבון עם השחקנים, על מה שהם מעוללים לקריירה שלהם ולצופים בעצם השתתפותם בקרקס הזה. מכל מקום, אותו לקוח לוקה בלבו ומת, והצוות, שמיד מתגלה כבעל איי-קיו משוקלל של חמוס שסובל משיטיון, מבלה את שארית הפרק בהעברת גופתו של זה ממקום אחד לאחר, בתקווה שהזוג שמתחתן שם באותו ערב לא יגלה את הפדיחה.

עד הפרק השני, קיוויתי שגם אני אלקה בלבי, ובלבד שהחוויה הזו תיגמר. מה אתם מקבלים בתמורה לצ'ק שלכם ב"שמחות"? יוסף סוויד, בתור רב המלצרים, תפקיד שמצליח להפשיט ממנו את כל החן והרגישות שלו כשחקן. משום מה עלה בדעתם של היוצרים, רמי ורד ורובי דואניאס, שסוויד חייב לדקלם את השורות שלו – אם אפשר לכנות את גללי הטקסט שהגישו לו "שורות" – במבטא ערבי כבד, שיושב על סוויד באלגנטיות ונועם של בייקון על שולחן שבת. אפשרי שהיוצרים הניחו שהמבטא יהפוך את השורות של נתן (כן, קוראים למלצר בעל המבטא הערבי "נתן", איזה צחוקים!) למצחיקות יותר. הם צודקים, בדיוק באותה המידה שמטהר אוויר היה עוזר להנעים את האווירה בצ'רנוביל. כבר בפעם השנייה שנתן מופיע על המסך בפרק הראשון, פחות מעשרים שניות של חשיפה מצטברת אל הצופה, הוא דופק בדיחה על הפצצה של חיזבאללה. נו, כדי שלא תפספסו שהוא ערבי, אתם יודעים. לזכותם של יוצרי "שמחות" ייאמר, שאחרי צפייה רצופה בשני פרקים, הפצצה של חיזבאללה לא נשמעת מפחידה כל כך.

ועוד לא דיברנו על כוכב הערב, מסמר המסיבה, המרגרינה שעל מגש הבורקס – זאב רווח בתור מרדכי בלילי, מנהל אולם האירועים הגיהנומי הזה. רווח מופיע, מסיבה שככל הנראה תישאר לנצח עלומה, בפאה נוכרית מזעזעת כל כך, שאין אלא להסיק שהיא הגיעה ממחלקת הארט של דאעש. מדובר בתמונות קשות לצפייה, ובכל זאת הפאה היא האלמנט היחיד שמציל את רווח מהתפקיד האנמי וחסר המעוף שניתן לו כאן. רווח נשוי לעולה חדשה ממולדובה בשם איוונקה (הבנתם את הרפרנס? כי אם לא, היוצרים של הסדרה ישמחו להסביר לכם שוב, ושוב, בלופ של פאנצ'ים עייפים, עד שתאיימו להצית את עצמכם על בופה הסלטים). "שמחות" צולמה לפני פרוץ השערורייה האחרונה סביב רווח והטענות על הטרדות מיניות. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהדיון הציבורי שמתנהל סביב הפרשה, במיוחד כשרווח בדמותו של בלילי נוזף בגיא לואל הפלרטטן, וטוען במרמור: "פעם פלירטוט היה נגמר בחתונה. היום זה נגמר במשטרה". ראית מה זה, אדון בלילי, איך בלי שתשים לב, העולם השתנה.

אבל מה בשביל מה הגענו עד הלום, השתחררנו מוקדם מהעבודה, נהגנו בפקקים, שילמנו לבייביסיטר, ודילגנו על ארוחת צהריים, אם לא בשביל האפשרות ליהנות קצת? הרי בכל חתונה יש לפחות נקודת אור אחת. בר משקאות חופשי? סטוץ פוטנציאלי עם מישהו\י שלא ציפיתם לראות (בסיוע בר המשקאות החופשי)? חייב להיות משהו להיאחז בו. לסטוץ שלכם קוראים לירית בלבן, בתפקיד גלית מנהלת החשבונות. בלבן מספקת ל"שמחות" את הרגעים הבודדים שבהם הצופה לא מתכווץ ממבוכה, או לחלופין מודיע לשולחן שהוא קופץ רגע לשירותים, ונמלט לחניון בלי לומר שלום. גם הדיאלוגים המחוממים-במיקרו של "שמחות" לא יכולים לסרס את הכריזמה של בלבן ואת השליטה שלה בפריים. הייתי רוצה לומר שהיא מצילה את הספינה הטובעת הזו, אבל אפילו בלבן לא יכולה להפוך שלושה רכיבים של קינוח פרווה לסופלה.

"שמחות" בוודאי תמצא את הקהל שלה, וסביר להניח שזה יקרה במהירות יחסית. וזה יקרה בלי קשר להיעדר האיכויות שלה. כי אתם מבינים, ככה זה אירועים. אתם מתלוננים, מאיימים לא להגיע, מתמרמרים על האוכל הגרוע והדי.ג'יי ממודיעין, אבל אתם תגיעו. כי בכל זאת, כולם מגיעים. לא נעים. מה, תהיו היחידים שיבריזו? ועל זה, רבותיי, רק על זה, יכולים לבנות היוצרים של "שמחות".