קל להבין את נואה האולי, יוצר "פארגו". בעונה השנייה המדהימה של הדרמה הוא הציג לנו את רייצ'ל קלר, שחקנית צעירה שגילמה שם את סימון גרהארדט, בת למשפחת פשע בשנות ה-70 במינסוטה שניסתה את מזלה דווקא בשורות האויב. זה היה תפקיד משני, אבל אפילו בעונה רבת תהפוכות ודמויות בלתי נשכחות כמו זו, קשה היה לא להבחין בקלר. היא הפיחה רוח רעננה וכובשת בדמות התמימה/פתיינית, מה שעלול היה להיות קצת נדוש אבל נמנע מכך בעזרתה. שלא במפתיע, האולי לא שכח את השחקנית גם אחרי שהסתיימה העונה, וחשב עליה בהקשר של סדרה חדשה שפיתח. כמו שקלר בת ה-24 מתארת את זה בשיחה טלפונית עם וואלה! תרבות: "במהלך הזמן נוצרה אפשרות עבורו לפתח דמות של אישה צעירה. הוא בדק אם אני רוצה לנסות אותו, ואז נבחנתי לזה וזה עבד".
האפשרות שנוצרה היא ב"לגיון", סדרת גיבורי העל הכי שונה, מקורית, מוזרה, מפותלת, מורכבת ומרהיבה שניתן להעלות על הדעת, וב"דעת" הכוונה היא למיינדפאק מן המעלה הראשונה. הסדרה - שהעונה הראשונה שלה זמינה במלואה ב-yes VOD והחל מאתמול משודרת בימי ראשון ב-22:00 ב-yes Oh - עוקבת אחר דיוויד הלר (דן סטיבנס, הוא מת'יו קראולי מ"אחוזת דאונטון", במבטא אמריקאי מהוקצע). דיוויד הוא צעיר הסובל מבעיות נפשיות המאובחן כבר בגיל צעיר כסכיזופרן, אבל ייתכן שהוא בעצם יותר מאדם רגיל. את רוב חייו בילה במוסד סגור לחולי נפש, אך לאחר מפגש מוזר עם סיד (רייצ'ל קלר) חולה אחרת במחלקה, הוא מתחיל להבין שקיימת אפשרות שהקולות שהוא שומע והחזיונות שהוא חווה הם אמיתיים. כאשר היכולות העל-טבעיות שלו מתחילות להתגלות, מספר ארגונים מנסים להניח עליו את ידיהם, ויחד עם מספר מוטנטים אחרים הוא נאלץ לברוח ולהשיב מלחמה. העובדה שהסיפור מגולל במידה רבה מנקודת המבט החריגה שלו, הוא זה שהופך את "לגיון" לייחודית כל כך. מבנה א-ליניארי הכולל שיטוטים בתודעות, מחשבות, חלומות ודמיונות צבעוניים.
כמובן, זה הפך את מלאכת המשחק למאתגרת מן הרגיל. "זה מורכב כשעושים סדרת טלוויזיה, משום שבתחילת הדרך אין לך את התסריטים (העתידיים) ואתה מסתמך על דמיון, ואז נותנים לך את התסריט ולצדו יש את הדמיון שלך, ואז יש את הצילומים עצמם ולאחר מכן ההמתנה", אומרת לנו קלר. "עד שצופים במוצר המוגמר חולפת תקופה ארוכה מאוד, בעיקר כשמדובר בעונה ראשונה. אז היו לי הרבה תיאוריות ומחשבות לגביה. זאת הסדרה הראשונה שלי, 'פארגו' הייתה יותר כמו לעשות סרט"
הבנת את העלילה כשקראת את התסריטים או שהיית צריכה לצפות בזה כדי להבין?
"לא ידעתי מה הולך לקרות עד שסיימנו את הצילומים. אפשר לטעון שאין בכלל עלילה לסדרה, ושהיא כולה חקר אחד גדול ונתונה לפרשנות מוחלטת של הצופה. אם אתה מרגיש שאתה לא מבין מה קורה, אתה הופך לחלק ממנה".
דמותה של סיד ב"לגיון" אינה רק עזר כנגדו של דיוויד, אלא דמות מקסימה בפני עצמה - גם היא אוחזת בכוח על, כזה שאוסר עליה לגעת באף אחד, אחרת גופיהם יוחלפו זה בזה למשך זמן מסוים. "נואה ואני הסכמנו ששחור אמור להיות הדבר שמאפיין אותה ומקיף אותה מבחינת המיניות והנוכחות הגופנית שלה", אומרת לנו קלר. "כלומר אתה לא יכול לגעת בה עם הידיים, אבל כן עם העיניים. וזה משהו שרצינו לחקור". מטבע הדברים, זה הופך את הקשר בינה לבין דיוויד למסובך ומתסכל עבורם, וגם קצת עבורנו, אבל גם כך הסיפור הנרקם ביניהם אחראי על חלק ניכר מהנשמה של הסדרה, ובפרט מהווה עוגן הכרחי בתוך העלילה הפתלתלה והאניגמטית.
"מה שמעניין בסיד, אם להיות כנה, זה שאני עדיין עובדת עליה", אומרת קלר. "בניגוד ל'פארגו' שהייתה עונה אחת, כאן אנחנו ממשיכים לעונה שניה וממשיכים לחקור את הדמויות. היא ממשיכה לרתק אותי משום שהיא אישה צעירה שמאמינה בדברים מסוימים לגבי עצמה, ושנאמרו לה דברים מסוימים לגבי עצמה, ויש לה אמפתיה עצומה לאחרים משום שהיא יכולה להרגיש מה שהם מרגישים. כרגע זה מה שמעסיק אותי: איך זה לחיות בתור מישהו שיודע כל כך הרבה על אחרים, איך מתמודדים".
אחת השורות היפות בעונה הראשונה היא משהו שהדמות שלך אומרת: 'מי מלמד אותנו להיות נורמליים כשכל אחד מאיתנו הוא יחיד במינו?'. זה תופס בצורה כל כך יפה את המאבק בסדרה.
"מה שאני אוהבת במשפט הזה הוא שלמעשה מדובר בשאלה, הרגשתי שמה שאנחנו עושים הוא להדהד את השאלה הזאת לגבי כל אחת מהדמויות והיחסים ביניהן, מבלי לטעון בהכרח שיש לנו תשובה. בתור אישה צעירה אני מרגישה שיש לי הרבה תשובות, אבל יש אינסוף שאלות לגבי: מי אני, מה אני, מה אני יכולה לעשות? לכן המטרה שלנו הייתה פחות לבחון את הדברים ויותר לשאול שאלות".
בריאיון להוליווד ריפורטר אמרת שכשאת מסתכלת על הגוף שלך את שואלת: 'האם אני מתאימה לתפקיד ראשי בסדרת טלוויזיה?'. ברצינות?
"שיחקתי בעיקר בתיאטרון בשנים הראשונות שלי. גילמתי מגוון תפקידים שונים: נשים מבוגרות, אישה רוסיה מהמאה ה-18. זה אימון שמלמד אותך לאן אתה יכול להגיע. ואז מגיעים לטלוויזיה ומבינים שהם רוצים את הגוף שלך והקול שלך והפנים שלך, ואני הייתי מודעת לכך שיש לי את הגוף שיש לי ושאקבל את העבודה שאקבל עבורו. זה מה שהרגשתי, ואמרתי לעצמי שאם מישהו רוצה את זה ויכולה לצאת מזה עבודה אז מצוין, ואם לא אז אלך לעשות משהו אחר. העניין הזה בער בתוכי, ואז הגעתי ונואה אמר: לא, את מצוינת בדיוק כמו שאת. זה הרגיש כאילו הוא שפך מים על כל האש הזאת. הבנתי שאני לא צריכה להתעסק כל הזמן באיך אני נראית, אלא ביכולות שלי. וזה מה שמעניין אותי יותר מכל".
נואה האולי הוא אחד משורה של יוצרים שעושים טלוויזיה שאפתנית, סבלנית, איטית, כזו שלוקחת את הזמן שלה. לצד הסדרות שלך, אפשר להזכיר סדרות כמו 'סמוך על סול', 'סיפורה של שפחה', 'ווסטוורלד'. איך את רואה את הטרנד הזה של טלוויזיה איטית?
"מה שמסקרן אותי באופן הסיפור הזה הוא שזה מאפשר מרחב לצופה לנשום ולהגיב פחות. אני מרגישה שבדרך הזאת אפשר להבין יותר את האנושיות ואיך זה להיות אדם. הרי כולנו צריכים להאט קצת ולחשוב על הדברים שנמצאים מתחת לפני השטח. הדברים שנואה עושה הם מדהימים וזאת תקופה מדהימה להיות חלק מהטלוויזיה".
יש הבדל מבחינתך בין שתי "פארגו" ל"לגיון" בכל הנוגע למשחק? הרי הן מאוד שונות.
"יש רמה איכות שנותרת זהה בין שתיהן, אבל כפי שאמרת מדובר בשני פרויקטים שונים מאוד. אחד מהם מתרחש בתקופת זמן ספציפית מאוד, בהיררכיה משפחתית ספציפית. יש ספציפיות במקום שבו הכל מתרחש. אני גדלתי במינסוטה אז הרגשתי את זה. ומנגד יש דרמת מד"ב אקספרימנטלית. מצאתי את עצמי עוברת מסצנות שהושפעו משייקספיר וצ'כוב לסצנות אוונגרדיות שהושפעו מגודאר, וזה חלק מהחוויה של להיות שחקן".
מלבד 'ליגיון', יש פרויקטים נוספים שאת מעורבת בהם כרגע?
"אני מתכוננת לעונה הבאה כרגע. אני לומדת הרבה על העסק הזה ועל אורח החיים הזה. כרגע אני פשוט לוקחת את הזמן. זה מרגיש כאילו נכנסתי לבית חדש ואני עוברת בין החדרים וצריכה להחליט במה אני רוצה לשחק. יש כל כך הרבה הזדמנויות. יש כל כך הרבה אפשרויות. זה לא אומר שצריך לקחת את כל הדברים שזורקים אליך, אז אני מעודדת את עצמי לחיות חיים מאוזנים. זכיתי לעבוד עם נואה, ובגלל המתנה הזאת שמאפשרת לי גם ביטחון תעסוקתי לשנה הבאה, אני לוקחת לעצמי את החופש לומר 'לא' לדברים".