(בוידאו: הטריילר של "Glow")
כמו כל רשת קטנה שמתרחבת, גם תהליך ההתעצמות של נטפליקס מגיע עם מחירים. יהיו מי שיטענו שמלכתחילה נטפליקס לא הייתה רשת בוטיק, והסדרות המקוריות הראשונות שלה היו רחוקות משלמות, ובכל זאת היה בהם מספיק כדי לייצר באזז ועניין סביב ענקית הסטרימינג. כעת, עמוק בתוך עידן ה-Peak TV, גם החממה של נטפליקס הופכת הרבה פחות בררנית באשר לתוכן ופחות סלחנית באשר לכישלונות. לאחרונה ביטלה הרשת שורה של סדרות (ביניהן "Sense8" של האחיות וואשובסקי, "Girlboss" ו-"The Get Down"), ונדמה שהגישה הזאת רק תלך ותתחזק: מצד אחד יורים לכל הכיוונים ובמקסימום ז'אנרים, ומנגד ממהרים לקחת מסקנות לגבי מה שלא עובד.
בשוק תחרותי כל כך כמו זה של הטלוויזיה כיום, קשה להמר על גורלן של שתיים מהסדרות החדשות שעלו ברשת בתקופה האחרונה (בהתחשב בכך שנטפליקס לא נוהגת לחלוק את נתוני הרייטינג שלה עם הקהל הרחב), אבל אפשר בהחלט להכריז שלפחות אחת מהן היא כישלון במובנים שמביישים במעט את הסטנדרטים שאליה הורגלנו עם ענקית הסטרימינג. מדובר ב-"Gypsy", המותחן (האירוטי?) בכיכובה של המועמדת לאוסקר, נעמי ווטס. במרכזו עומדת הפסיכולוגית ואשת המשפחה הבורגנית ג'ין הולוויי, שהופכת מעורה יתר על המידה בחייהם של מטופליה ונסחפת במערכת יחסים עם צעירה מסתורית ונטולת עכבות.
אם הייתה מגיעה בפורמט של חצי שעה ועריכה מעט שונה, "Gypsy" הייתה יכולה להיות בקלות פארודיה מודעת לעצמה על סדרות סטייל "יומני הנעל האדמה". אולם זאת הכבדות חסרת כל הפרופורציות והאורך הבלתי נסבל (כשעה לפרק) שהופכים אותה במקום זאת לסרט של הולמרק. ניכר ש-"Gypsy" מנסה לקרוץ לאותו קהל ש"שקרים קטנים גדולים" פנתה אליו. כמו שם, גם כאן ההבטחה טמונה בהצצה לחיים של נשים עשירות ומשועממות, שמנסות לתבל את שגרת חייהן האפורה במגוון תככים, בגידות ומניפולציות. גם "שקרים קטנים גדולים" הסתבכה לא אחת עם הנוסחה הכבדה והנמרחת הזאת, אבל ליד "Gypsy" היא נראית כמו משב רוח מרענן.
יוצרת הסדרה היא ליסה רובין האלמונית, שזוהי לה ההתנסות הראשונה אי פעם בתפקיד כלשהו בטלוויזיה. בעוד היעדר הניסיון הקודם של רובין מקשה על היכולת לנתח קו יצירתי מובהק לאורך זמן, ניכרת ב-"Gypsy" ההשפעה של סם טיילור-ג'ונסון (במאית "חמישים גוונים של אפור"), שביימה את שני הפרקים הראשונים ומשמשת כמפיקה בפועל. נדמה שכל הדמויות ב-"Gypsy", ללא יוצא מן הכלל, ניחנות באותה כימיה של קקטוס שאיפיינה את דקוטה ג'ונסון וג'יימי דורנן. בין אם מדובר בבני זוג, בחברים לעבודה או בפלירטוט בבר, כל האינטראקציות במהלך הסדרה נראות כמו פגישה בין שני זרים מוחלטים. יתרה מכך, נדמה שיוצרות הסדרת מודעות לבעיה הזאת, ולכן החליטו לבטא כל מחשבה ופעולה באופן מילולי - כדי שלא יתפספס חלילה בדרך. כך, כשאחת הדמויות גוהרת מעל בן זוגה, היא טורחת להזכיר לו ש"היא שולטת ויודעת מה היא רוצה", או כשה"רומן" בין הולוויי לצעירה מסתבך בגלל נטייתה לברוח ממחויבות, היא מרגישה צורך להסביר לה שיש לה בעיית מחויבות.
למחסור המוחלט הזה בכימיה ולחיסול השיטתי של כל אפשרות לסאב-טקסט, מצטרפים דיאלוגים משמימים וכתיבה חלשה. המפגשים בין הולוויי ומטופליה, למשל, חוזרים על עצמם שוב ושוב, ללא כל התקדמות או הצדקה עלילתית. הבעיות חוזרות על עצמן וכך גם הפתרונות, וזהו הדין גם לגבי הקונפליקט של לבגוד או לא לבגוד שמרחף מעל הכל. יותר מכל התחושה היא שתופעת המריחה שמתפשטת לאחרונה לכמעט כל סדרה גדולה, מגיעה כאן לשיא. סצנות ארוכות להחריד מלוות קניית קפה (שנמשכת, משום מה, לסיור באחורי הקלעים של מחסן הציוד), ארוחות משפחתיות או גניבת תרופות מרשם. וזה עוד כלום לעומת הקצב שבו מתקדם הרומן בין ג'ין לבין אהובתה המסתורית. הסקרנות לגלות מה יתרחש בין השתיים גוועת הרבה לפני שמשהו משמעותי באמת מתרחש ביניהן.
אם חפצה נפשכם במשהו עם מעט יותר פואנטה, שבוע לפני "Gypsy" עלתה בתפריט החדש של נטפליקס "Glow", קומדיה המבוססת על ליגת ההיאבקות הקמפית והאמיתית לנשים משנות ה-80 (ראשי תיבות של Gorgeous Ladies of Wrestling). אליסון ברי ("מד מן", "קומיוניטי") המקסימה מככבת בסיפור על חבורה צבעונית במיוחד של נשים, שמאמצות לעצמן זהויות בדויות ונאבקות זו בזו בשורה של קרבות מבוימים.
בניגוד מוחלט לאפקט התור לביקורת הדרכונים שמותירה "Gypsy", היתרון הגדול של "Glow" הוא הקלילות שבה היא נצרכת. עשרה פרקים בני פחות מ-30 דקות כל אחד, שבמידה רבה מאפשרים לה לצלוח גם את החלקים החלשים שלה, וכאלה לא חסרים. גם "Glow" נוצרה על ידי שני תסריטאיות אלמוניות למדי (ליז פלהייב וקרלי מנסץ'), וגם אצלה ניכרת ההשפעה של דמות דומיננטית מאחורי הקלעים. במקרה הזה מדובר בג'נג'י כהן (יוצרת "כתום זה השחור החדש" ו"העשב של השכן"), שמביאה איתה לסדרה את המתכון המזוהה איתה כל כך: גיבורות קלות דעת, עירום לא הכרחי וגברים נוראיים בשלל גוונים.
אותה ספק פשטנות-ספק עצלות תסריטאית של כהן ניכרת היטב ב-"Glow" וגורמת לה לסבול מאותן סטריאוטיפים שאפיינו את כוכבות "Glow" המקוריות, שאולצו לגלם קריקטורות לשם הנאת הכלל. נדמה שבידיים אחרות ניתן היה לקבל סדרה שמעריכה את גיבוריה קצת יותר, מספיק כדי שהשנאה העצמית שלהן לא תזלוג גם אל הצופים בבית. ובכל זאת, על אף המגרעות, "Glow" היא סדרת קיץ מהנה, טבולה למכביר בנוסטלגיית שנות השמונים ולפרקים אף משעשעת. חלקה השני מהוקצע הרבה יותר מהראשון, ואף מצליח לתקן חלק מהנזק שנעשה לדמויות בתחילת הדרך. לעתים היא מזיעה ממאמץ בניסיון להיות מיוחדת ונועזת, אבל אם תגבירו את המזגן מספיק, התחושה הזאת לא תעבור גם אליכם.
