פרק האיחוד אמנם מאחורינו, אבל את הסרטון מבני משפחתו של אמיר, שיותר ממחצית השבט עדיין אינו מודע לזהותו האמיתית, שמרו בהפקה לסוף כדי לגזור עליו את קופון הדרמה הגדול ביותר, אלא מה? ואמנם, לא עוברות שניות בודדות מתחילת הסרטון וכל המתמודדים בי לייק: רגעעעע, מה זהההה? הוא ערבי! אומייגאדדדדדד!!!!!
אחרי שאמיר מסביר בכמה משפטים את ההחלטה שלו לחיות בזהות שאולה לא רק ביניהם, אלא בכלל במהלך חייו ומתאר את הריחוק שזה יצר בינו ובין משפחתו ובמידה רבה גם בינו לבין עצמו, כולם מוחאים לו כפיים ומנגבים עיניים לחות. בספר קוראן שלא הבנתי על מה. על זה שהוא הסתיר את זהותו במשך מחצית חייו כי הרגיש שרק ככה יזכה להזדמנות שווה במדינה הגזענית הזאת? האם זה התרחיש היחיד שבו אנחנו מסוגלים לפרגן - רק לערבי שעשה כל מאמץ כדי לשטות בנו שאינו ערבי? וגם הצליח בזה? מה כל כך נהדר בזה? למי אתם מוחאים כפיים? לאמיר, ששיקר והתחזה למישהו שהוא לא? לעצמכם ש'הצלחתם לראות מעבר לסטריאוטיפים' (למרות שבואו, לא היה לכם מושג שהוא ערבי)?
ומגדילה ואומרת מעיין, תוך שהיא מזילה דמעות תנין: "אני לא מאמינה שבנאדם מוחק זהות כי הוא לא מאמין שהוא יכול להיות שווה כאן. זה הדבר הכי עצוב ששמעתי". וואלה, זה גם אחד הדברים הכי עצובים שאני שמעתי. אבל then again אני לא הייתי הדוברת של השרה מירי רגב, אז יכול להיות שיש זוועות שנחסכו ממני.
"אמיר אתה גיבור", הם אומרים לו. "אתה הגיבור שלנו". אבל אמיר הוא לא גיבור, הוא פחדן. הוא הסתיר את זהותו כי הונע מפחד. וכנראה בצדק, כי ערבים לרוב לא מקבלים הזדמנות שווה בחברה הישראלית. אבל זה לא משנה את העובדה שהבחירות שלו בחיים ובמשחק - רחוקות מלהיות גבורה.
אחרי מסיבת הדו קיום הזאת, שבט טגאיי החדש נשלח להתחיל מהתחלה באי חדש. שם, איכשהו מעיין ויוסי נבחרים לייצג את השבט במשימת פרס שמסתמנת כעוד משימה מטרחנת בהמשכים. כשהם חוזרים מיכל נזכרת שאולי זה לא היה רעיון טוב לשלוח את שני בני הברית המסוכנים הללו למשימה, כי לך תדע אם אפשר בכלל להאמין למילה שיוצאת להם מהפה. וואלה, טוב שנזכרת כפרה. העובדה שבני ברית הרוב (מיכל, רזהבי, ורד, נתי, אמיר וענבר) בכלל נתנו למצב כזה לקרות היא תעודת עניות מחפירה ומביכה. לא למדתם כלום מכל מה שקרה עד עכשיו? מעיין ויוסי הם שניים מהשחקנים החזקים והמסוכנים ביותר במשחק. עד להדחתו של יוסי, השניים האלה ניהלו ביד רמה את המשחק ועשו בו כרצונם. לקח ליריבים שלהם לא מעט זמן להבין את זה, ועוד הרבה יותר זמן לעשות משהו בנדון. אבל הייתם מצפים שתהיה שם קצת יותר הפנמה. יוסי רק חזר למשחק וכבר אתם נותנים לו ללכת לשמור על השמנת עם החתולה בעלת תשע הנשמות?
אוקיי, הבנו שחזרתם לאבי דאבי ממסיבת האיחוד ועשיתם מדורה ואפילו שרתם את אחד השירים המאוסים בהיסטוריה של המוזיקה בצורה שהפכה אותו לאפילו יותר נוראי ("הוטל קליפורניה" גרסת הביטבוקס), אבל חלאס עם הקומבאיה הזה. יש פה פאקינג משחק לשחק. ואם עוד לא הבנתם את זה, אז המשימה הסוציומטרית כבר תעשה את העבודה יופי.
אין כמו שאלון מהסוג הזה כדי לנער אנשים ולהזכיר להם שהגיהנום הוא הזולת. החלוקה לתוויות וקטגוריות משרתת את הפורמט של "הישרדות" היטב. תוך כמה דקות כל הדיבורים על "התחלה חדשה במשחק" ועל "איחוד" מתפוגגים, והמתמודדים חוזרים להסתדר בתבניות הדיכוטומיות והנוחות לעיכול: הלוזר, הרעה, הפרזיט והמסריח. וכל זה בשביל ההזדמנות לחמוק מנופשון רומנטי בן 48 שעות עם מנגיסטו על אי המתים (אחרי שניצח את בר בדו-קרב והפך אותה למושבעת הראשונה).
כמה שהוא רצה לקחת איתו את אמיר, לגמול לו על ההדחה ולמנוע ממנו את האפשרות להילחם על שרשרת חסינות ולבסס את מעמדו בשבט החדש. אבל כמו שראינו בשני הפרקים האחרונים, כשמנגיסטו מאוד רוצה משהו זה לא הולך לו. אמיר מצליח לנצח במשימה הזאת, ומנגיסטו לוקח איתו את ענבר (שלה כבר יש שרשרת חסינות, ולכן היא לא בסכנה בהדחה הקרובה). התכנית שלו היא שיחד איתה ינהל את המשחק מרחוק מעכשיו. איך בדיוק? לא ברור. יכול להיות שהשהות הממושכת באי המתים בשילוב התבוסות המרות שמנגיסטו נחל לאחרונה במשחק (פספוס ההזדמנות לחזור למשחק והעובדה שלא הצליח לסגור חשבון עם אמיר) מתחילות להעביר אותו על דעתו. אם זה המקרה, לא בטוח שיומיים לבד עם ענבר הנודניקית יפת הנפש לא יחמירו את מצבו.
חכמת השבט:
מבצע שלמה: "תודה רבה לשבט טגאוו! טיגאיי? טגאיי! שם אתיופי!" (מנגיסטו עדתי)
הניתוח הצליח, החולה מת: "אי אפשר היה להציל את בר" (יוסי)
נחישות: "אני מאמינה שעשינו את הדבר הנכון. אני גם אסביר להם את זה. ואז הם ידיחו אותי..." (מעיין מישירה מבט למציאות)
כל הזכויות שמורות: "חמודה, את המצאת את הרוע!" (ורד על מעיין)