לא פה, לא שם: "מוחי" הוא סרט שובר לב על מחיר הסכסוך

סרטים רבים מצליחים להותיר את הצופים עם תחושת מחנק, מעטים הם הסרטים שמצליחים להותיר אצל הצופים את תחושת המחנק הזאת גם שבועות ארוכים לאחר הצפייה בהם. הסרט הדוקומנטרי "מוחי" (yes דוקו) מצליח לעשות את זה. ברגישות של יד אמן ובעדינות אין קץ מצליחים יוצריו, רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן, להציג סיפור מטלטל שלא נותן מנוח ומעורר מגוון של רגשות עזים, שנעים בין זעם וכאב לבין אהבה וחמלה.

מוחי (מוחמד) נולד בעזה עם תסמונת נדירה. כשהיה תינוק הובהל לטיפול בבית חולים תל השומר בישראל כשהוא מלווה על ידי סבו. הטיפול בישראל הציל את חייו אולם ככל הנראה בשל רשלנות רפואית כלשהי נאלצו הרופאים לכרות את רגליו וידיו. בשל מצבו הבריאותי המורכב, חייב מוחי לשהות בסמוך למקום שיעניק לו טיפול רפואי הולם – כלומר, לא ברצועת עזה - ולכן, במשך כל שבע שנות חייו, מתגורר מוחי בתל השומר. להוריו נאסר להיכנס לישראל (אמו מגיעה לבקר אחת לשנתיים בערך, כשהיא מקבלת אישור נדיר לביקור קצר בן יום או יומיים) והאדם היחיד שמורשה לשהות עמו בישראל הוא סבו, אבו נעים.

הסרט נשען בעיקר על קסמם הכובש של הילד והסבא. מוחי – ילד סוחף, רגיש, חריף, מצחיק ומרגש - לא מפסיק לחייך ולשמוח למרות הגורל האכזר שלו: ידיו ורגליו נקטעו, הוא לא חי עם הוריו ואחיו (והוא אף בקושי מזהה אותם בשיחות הסקייפ שהוא מנהל איתם), הוא משועמם בבית החולים ("אני רוצה לטייל!", הוא מסביר תוך שהוא מתרוצץ לכאן ולכאן עם המטאטא בין חדרי בית החולים) והוא מבולבל מרוב זהויות, שפות, דתות ופוליטיקה.

והבלבול הזה עצוב ומצחיק גם יחד. בסצנה אחת הוא מסביר שהוא יהודי, בשנייה – שהוא ערבי, ובשלישית – שהוא בכלל רוסי. הוא יודע עברית על בוריה ("אני לא מבינה מה הוא אומר", מתלוננת אמו), מדבר ערבית שבורה, חובש כיפה כשהוא חוגג עם חבריו בבית החולים את חגי ישראל, מנופף בדגל ישראל ביום העצמאות, אומר לפתע "אני אוהב את ביבי נתניהו", מתפלל עם סבו המוסלמי, מתגעגע לעזה שמגיל ינקות לא ביקר בה, מקלל את אללה ("זה חטא!", מעיר לו סבו) ובסופו של הסרט אף עולה בהתרגשות רבה לכיתה א' – בישראל, כמובן.

ויש את אבו נעים, הסבא הנאמן, טוב העיניים ויפה הלב, שמזכיר לכולם את סנטה קלאוס. אם נדמה שהגורל שגזר עליו להתנתק ממשפחתו בעזה ולחיות לצד נכדו בבית החולים הוא נורא, מגיעה בשורה קשה מרצועת עזה, שלפיה בנו נסראללה בן ה-15 נפצע אנושות בראשו בבית הספר ונכנס לתרדמת. אבו נעים – סבו של מוחמד ואביו של נסראללה – מוצא את עצמו נקרע פיזית ורגשית בין נכדו הקטן בישראל לבין בנו הגוסס בעזה. וזה לא הקרע היחיד: כשהוא בעזה הוא מקבל איומים מחמאס שלפיהם לעולם לא ישוב לישראל, כשהוא בישראל – הוא חושש להיות מגורש לעזה משום שטרם קיבל אישור שהייה קבוע.

איכשהו, למרות המרכיבים הדרמטיים ולמרות המטען הרגשי הגדוש, "מוחי" לא מתפתח למלודרמה סוחטת דמעות שפוגמת באיכותו. הדמעות שיורדות במהלך הצפייה בסרט – והן רבות – יורדות כתוצאה מהטיפול העדין והיפהפה בסיפור. אין ישראלי שלא קרא את המשפטים האלו כבר מאות פעמים, אך למרות שנשחקו עד דק, נחזור ונכתוב אותם שוב כי הם חשובים וראויים: מי שמשלם את המחיר הכבד ביותר בסכסוך בין ישראל לפלסטינים הם אזרחים תמימים. הקורבנות הם תמיד החלשים ביותר, הפגיעים ביותר, כאלו שאין להם שום קשר לסכסוך. כמו הילד מוחי, כמו סבו אבו נעים, כמו כולנו.

"מוחי" הוא בעיקר סרט על בחירה. אמא שצריכה לבחור בין עזה לישראל, בין בנה מוחמד לבין שאר ילדיה; סבא שצריך לבחור בין חיים לצד משפחתו בעזה לבין חיים לצד הנכד לאורך שנים בבית החולים בישראל, או אם להיות מדויקים יותר - בין חייו לבין חיי נכדו; וילד אחד קטן שלא בוחר דבר כי כבר בחרו בשבילו את ישראל על פני עזה, את החיים על פני המוות.

לפעמים מספיקה סצנה אחת כדי לפרום את תפרי הלב ולהרטיט כל נים בנשמה. כזו היא הסצנה שבה מוחי מלווה את אמו למחסום ארז כדי להיפרד ממנה כשהיא חוזרת לרצועת עזה. מוחי כועס על אמו ששוב נוטשת אותו לטובת שאר ילדיה בעזה והוא מחליט להישאר במפגיע במכונית. כשהיא מתרחקת ממנו וצועדת לכיוון המחסום לתוך עזה, הוא לפתע מבין שהוא חייב להיפרד ממנה יפה, ובמאמץ אדיר הוא מדדה על שתי רגליו התותבות עד שהוא מגיע אליה. מוחי מחבק אותה חיבוק אחרון לפני שהיא עוזבת אותו (לשנה? לשנתיים? לנצח?) ורק אז הוא מרשה לעצמו למרר בבכי קורע לב, מיואש, כואב. "למה אתה בוכה?", שואל אותו סבו. בכיו של מוחי רק הולך ומתגבר ולראשונה בסרט הוא לא עונה לסבא. "אתה רוצה לנופף לה לשלום מהמכונית?", מנסה סבו שוב. אבל מוחי לא עונה. פניו העצובות נראות כאילו כל משא הסכסוך נפל ברגע אחד על כתפיו הפצועות ולא נותר לו – ולנו - אלא לבכות.