למשך כמה דקות ארוכות אתמול (רביעי), אלאור אזריה ניצח את כלא 4. הנוכחות התקשורתית בזירת האירוע הייתה אינטנסיבית כל כך, עד שלאורך זמן ממושך אי אפשר היה להכניס את אזריה, בני משפחתו ובת זוגו לבסיס בצריפין. אזריה זכה בעוד פעימה אחרונה של חופש, כי המופע התקשורתי מנע, באופן מילולי ממש, את כניסתו הפיזית לכלא. זה היה מחזה שטשטש את הקווים בין החדשותי לקומי: המשטרה הצבאית והאזרחית עמדו שם חסרות אונים, מול המוני המאמינים אמונה עיוורת שאזריה גיבור, ומול אלה שבאו לתעד אותו ואותם. אם רק הם היו ממשיכים להתגודד סביב הרכב, אלאור אזריה היה יכול בתיאוריה להישאר חופשי לנצח, במושב האחורי שבו נהג אביו, ולידו עוד מוטציה של התקשורת הצהובה: יורם שפטל.
איתרע מזלו של אזריה וכניסתו לכלא, בתשע בבוקר, נפלה לתוך משבצות השידור של תכניות הבוקר בערוצים הגדולים. מדובר בזיווג מתאים, שכן האייטם הזה משלב בין רכילות לחדשות, ובין עובדות לספקולציות, כלומר הוא בדיוק סוג הבשר המתאים לחמין רב הטעמים של תכניות הבוקר. בערוץ 2, התכנית של אברי גלעד והילה קורח שלחה לשטח את ברהנו טגניה, שלא בחל בדחיפת כתבים אחרים, ושרבוב המיקרופון שלו לשיחות פרטיות בין הנוכחים, ובלבד שיהיה לו "אייטם". וזה הרי מה שמאפיין את הסיפור של אזריה מתחילתו, במרץ 2016. מאז ועד היום, עבר אזריה גלגולים רבים בתקשורת, כשבכל פעם הוא מתגלם בתור אייטם אחר. החל ב"חייל היורה בחברון", עבור ב"החייל המצטיין אלאור אזריה", ועד "הילד של כולנו" אזריה מת ונולד מחדש כסיפור אחר בכל פעם. כניסתו לכלא ביום רביעי הייתה המערכה האחרונה, המגוחכת מכולן, באובססיה התקשורתית סביבו. כל הערוצים רצו לתעד את האייטם שהם יצרו במו ידיהם, נעלם לתקופה לא מוגדרת מאחורי סורג ובריח. לא מפתיע שהם התקשו לתת לו להיכנס.
בערוץ 10 נפלה תקלה טכנית שהוסיפה נופך מבזה עוד יותר לסיקור. דני רופ, שבימים רגילים נוהג לסדר בתכניתו "עד 10" טרנדים חדשים של דיאטה, הפנה הפעם ברוב רושם לדורון הרמן שהתייצב מחוץ לכלא 4. אלא שהרמן לא עלה מולו, ולא נשמע, וכל מה שהמצלמה של ערוץ 10 קלטה הוא שוט מרוחק של התומכים באזריה. הרמן עלה לשידור זמן מה אחר כך, אחרי כניסתו של אזריה לכלא, וכל מה שנותר לו לעשות הוא לספק דיווח מסכם של אירוע שכבר קרה. היה משהו סמלי בדיווח הזה, שצמצם את ערוץ 10 ואת אזריה בו זמנית, והוכיח עד כמה הפומפוזיות שמיוחסת לכניסתו לכלא היא רגעית ומסולפת. אזריה הפסיק להיות מעניין בעיני התקשורת מיד כשהוא נכנס בשער של צריפין. תכניות הבוקר עברו לדון במפגן התמיכה המתוכנן בנתניהו. נקמתו הקטנה של אזריה בתקשורת הייתה שאפילו את הרגע הבודד הזה של הסיקור הוא לא נתן להם עד הסוף.
סביר להניח ששמונה-עשר החודשים שנגזרו על אזריה יקוצרו בקרוב, ואז תתבע ממנו התקשורת את ליטרת הבשר שלה שוב, אחרי סיקור נרחב שעשה לו ולמשפחתו שירות קריטי. אבל עד אז, נספיק לשכוח. נספיק לשכוח מדוע היה חשוב לנו הסיפור של אזריה מלכתחילה, אם בגלל השינוי שעבר מחייל לאייקון, אם בגלל המשמעויות עבור צה"ל, או בגלל חברון. יהיה לא פשוט להחליט איך נכון לזכור את הסיפור הזה. אבל נדמה לי שאפשר ורצוי לזכור את הסיפור של אזריה, בדיוק כפי שהוא התחיל. סיפור של חייל אחד, ונשק אחד, וירייה אחת. ולצערו של אזריה, למוד הסיקור התקשורתי, הייתה שם גם מצלמה אחת. והיא, בניגוד אלינו, זוכרת הכל.
