כעשור חלף מאז נפילתה המרה של "נולד לרקוד". התכנית, שהביאה עמה בשורה ב-2006 כשפרצה לתודעה ודחפה את המחול למיינסטרים הישראלי, התפוגגה שנתיים לאחר מכן בפרק הדחה מביש של עשרה רקדנים במכה, בעונה הרביעית לכאורה (פורמט המשך לשלוש העונות הראשונות) שנקראה "מלחמת העולמות" או "לא נפסיק לרקוד", ואמורה הייתה להפגיש סגנונות מחול שונים זה עם זה. שכחתם ממנה? זה בסדר, היו לכך סיבות טובות.
לכן, היה ברור שכשקשת הלכה מחדש על הפורמט שנחל כישלון כל כך גדול, זה צריך להיראות ולהתנהג אחרת. בתחפושת פירוטכנית של "אקס פקטור", פורמט נוסח "דה וויס" ודוד דביר אחד שנשאר כדי בכל זאת להזכיר לנו לאיזה תחום משתייכת התכנית, נולדה מחדש "רק רוצים לרקוד" בשם מסורבל להחריד שניתן היה להחליף בקלות ב"רוקדים עם רותם סלע ואסי עזר". זכיר יותר.
שעתיים ועשרים דקות ארך אירוע הגמר, כיאה לתכנית שכל פרקיה היו מייגעים בכמות הכוריאוגרפיות שהוצגו בהם, ונגמר בזכייה המשונה של סימור דניאל, המתמודדת שהייתה הכי פחות מועדפת על עורכי הפרומואים (מזכירה שהתכנית לא משודרת בלייב, באופן מוזר יחסית ל-2017), הרקדנית הפחות טכנית לעומת העילויים שעלו איתה לתכנית המייגעת ומי שעלתה במעין שלב הצלה. היה זה רבע גמר, חצי גמר וגמר ארוזים גם יחד באורך של סרט הוליוודי שבערך שליש ממנו הוקדש לפרסומות, לחסויות, לנועה קירל ולעדן בן זקן. נו טוב, זה עדיין ריאליטי.
מדי שבוע זכתה התוכנית לעמוד בראש מצעד הרייטינג, ולא בכדי. מדובר בשינוי מרענן על מסך הריאליטי הישראלי המנומנם, ובליהוק שופטים מצוין שבולטת בו במיוחד עדן שבתאי, שובת הלב והצופים. הניסיונות למתג את דוד דביר כדוש חסר לב ומקצועיות מנותקים משהיו ב-2006, אז עוד הפנה אמירות כמו "אגן הים התיכון" לרקדנית חטובה וחזקה אך לא דקיקה דיה לסטנדרטים שלו. מודל 2017 של דוד דביר מעודן יותר ומקצועי יותר.
ואולם, צריך לזכור שגם הנסיקה של "נולד לרקוד" הייתה מפוארת וכמוה גם נפילתה. בעיה גדולה שלא הצליחו לפתור בתכנית, נותרה בדיוק אותה אחת מלפני עשור: בישראל לא אוהבים רקדנים. לא אוהבים לשבת בסבלנות ולצפות בהם, לא אוהבים לשלם להם, לא אוהבים לפרגן להם, לא מעריכים את העבודה הקשה שלהם. בגלל זה, בין היתר, הם בורחים מכאן לרקוד בחו"ל, כמעט בכל סגנון, מבלט קלאסי ועד להיפ הופ וברייקדאנס.
"לאף אחד אין מושג כמה עבדתם וכמה השקעתם", אמרה רותם סלע באירוע הגמר, והיא צודקת. לכוריאוגרפים המוכשרים שעבדו קשה להחריד לאורך כל העונה, נניח, אין כמעט אזכור והם מוזכרים בקרדיט שלאחר שם השיר בלבד (וכאן, מילה טובה מאוד למיכל שי שהבריקה לאורך כל העונה. היא עצמה יוצאת העונה השנייה של "נולד לרקוד"). פניהם כמעט לא נראו, שמותיהם כמעט לא נשמעו, מה שמעיד כשלעצמו על הליקוי בהבנת החשיבות של האנשים שמאחורי הבמה, לעומת היושבים על אחד מארבעת כסאות השיפוט ודומעים בשביל הזום הנכון.
ל"רק רוצים לרקוד", כמו ל"לא נפסיק לרקוד" ול"רקדן נולד", אין מה להציע למשתתפים שלה או לזוכים שלה ברמת הפרסום והמקצועיות. קהילת המחול בישראל קטנה מאוד, מה שאומר שאין בה סיפורי סינדרלה של "זמרי מקלחת" כמו שיש בריאליטי שירה, אלא רקדנים שנאלצו לעבוד שנים רבות לפני כן. המתמודדים ממוקדי מטרה לרוב, והולכים לתוכניות מהסוג הזה בשביל איזשהו בוסט פרסומי לעצמם: לפעמים כדי להיכנס להפקות המסחריות יותר, ולפעמים פשוט כדי לבקש תשלום גבוה יותר על כל סדנה שהם מעבירים. הם לא ילכו אחרי הגמר להנחות בערוץ 24, להרים בימי עצמאות או להוציא סינגלים. הרקדנים היחידים שהצליחו להישאר בתודעה לאחר תכניות מהסוג הזה היו רונה לי שמעון ודנה פרידר שתי רקדניות שלא הגיעו לגמר ב"נולד לרקוד" וסיימו למעשה כשחקניות ולא כרקדניות ואנה ארונוב, שהשתתפה בכל שש העונות של "רוקדים עם כוכבים" והגיעה לגמר כמעט בכל אחת מהן.
כולי תקווה שסופה של סימור, או של כל אחד מהמתמודדים שהשתתפו בתכנית, יהיה אחר, כמו גם של המחול הישראלי. אבל מקום שבו שרת התרבות מבקרת נחרצות מופע מחול כי יש בו עירום, מקום שבו להקות ישראליות הן הכי מוערכות כשהן מעבר לים, לא עושה אותי אופטימית בנוגע להמשך. ואולי ל"רוקדים עם רותם סלע ואסי עזר" יש עוד עתיד מצליח של שמונה עונות לפחות ותחום המחול ינסוק בישראל עם אולמות מפוצצים וכרטיסים שנקנים בהון תועפות, והיא כן הצליחה לפצח משהו שעוד לא פוצח כאן לפני כן. אבל מרעננת, צבעונית ומלוהקת נכונה ככל שתהיה רקדני ישראל יודעים שאחוזי ההצלחה של תכנית מחול במדינה שלהם, תמיד יהיו מנותקים מהמציאות בשטח.