באחת הסצנות הראשונות מתוך פרק הבכורה של "הטייסות" (המשודרת ב-yes דוקו בימי רביעי וזמינה גם ב-(yes VOD, ערב הגיוס של אחת המשתתפות בסדרה לקורס טיס, היא עומדת במטבח בבית הוריה עם אמה וסבתה. זו סצנה משמעותית שבה ניצבים שלוש דורות של נשים שהיחס של צה"ל אליהן, ויחסן שלהן אל צה"ל, שונה בתכלית. עבור נועה, מקומה בקורס הטיס היוקרתי של צה"ל - החלום הגדול שלה מאז הילדות - כבר מובטח. עבור אמה, שהייתה חיילת לפני בג"צ אליס מילר המהפכני, הקורס הזה ואחרים היה בגדר פנטזיה. ואילו הסבתא מבטאת בנאיביות שלה, המנותקת כביכול מהכאן-ועכשיו, את הרוח השלטת מתחת לפני השטח בסדרה הזו. היא שואלת את נועה אם בקורס הטיס יהיו רק בנות. לצורך ההבהרה, מדובר ב-26 חניכות מתוך 300.
"איך רק בנות, אמא?" עונה לה בתה, אמה של נועה שעומדת להתגייס. "אלוהים ישמור. מי ישמור עלינו?" הנה לכם, בפתיחתה של הסדרה שחוגגת את הפריחה הנשית באחד המעגלים הכי יוקרתיים בצה"ל, הפנמה מוחלטת של השוביניזם העמוק שמאפיין אותו עדיין. עומדת מולנו אמא, נרגשת-באמת מהגשמת החלום של בתה להתקבל לקורס טיס, ואומרת בלי להניד עפעף שלא יהיה מי ש"ישמור עלינו" אם קורס הטיס היה מופקר לבנות. קשה להצביע על רגע בסדרה הזו שמאפיין את המורכבות העצומה של התהליך של הגיבורות, בתמציתיות ובכנות יותר מהרגע הזה.
וזה המתח שבתוכו מתנהלת ה"טייסות" לאורך שני הפרקים הראשונים שלה: בין היכולת המוכחת שלהן לפלוש לתוך טריטוריה שרגילה מטבעה להדיר אותן כי הן חלשות, לבין האימוץ של הקוד השוביניסטי שאותו הן חייבות לקבל כדי לשרוד בתוך הטריטוריה הזו. מה עושה נערה בת 18 עם חלומות גדולים על שערי שמיים, כשמי שמגשים לה את החלום הזה הוא גם מי שבאופן אינהרנטי רואה בה פחות ראויה ממנו? "צריך להיות בן? אני אהיה בן", אומרת שירה, מדריכת טיס במילואים. בתת-ההיררכיה הנשית של קורס הטיס, שירה היא האחות הגדולה, המייצגת של המלחמה השקטה שהובילה לכך ש-26 בנות השתחלו לקורס הזה בשנת 2016. במשך שמונה וחצי שנות שירות, היא מספרת, לא הייתה לה מדריכה או מפקדת אחת. זה פרט שטוען את הסיפור שנחשף ב"הטייסות" ביתר משמעות.
אם יש משהו שנשים יכולות לעשות וגברים מתגלים כמוצלחים פחות בו, הוא לשרוד כאישה בודדת בסביבה גברית הומוגנית, אטומה ועליונה-בעיני-עצמה, כדי שבעתיד תהיינה במקום שלהן שתי נשים, או שלוש, או עשרים ושש. הגברים המעטים שמתראיינים בסדרה מתגלים במבוכתם, הבלבול שלהם ואי יכולתם לעכל לגמרי את הנוכחות הנשית, על אף שהם עולים עליה במספרם בעשרות אחוזים. הפער החריג הזה מגיע לשיא בטקס חניכת פרחי הטיס, שם רואים את ההורים של המתגייסות ביציעים, מחפשים אותן. קשה להם מאד לזהות את הבנות שלהן, 26 בסך הכל מתוך 300, בערב הקפוא שבו הטקס הנערך בחצרים. רק המצלמה של "הטייסות" רואה אותן, מקרוב, ומתעקשת למשות אותן מתוך ים הגברים שמקיף אותן.
במקביל, "הטייסות" מצליחה בתחכום ובעדינות לחשוף הפנמה ציבורית של רעיון מטריד ובעייתי נוסף, והוא ההאדרה העיוורת של צה"ל בכלל, והסגידה לקורס הטיס באופן ספציפי. דומה שזו אובססיה ישראלית שחוצה מגדרים, גילאים ועדות כל ישראל ערבים לטייסים. הטייסים, מצדם, ערבים בעיקר לטייסים אחרים, רצוי גברים. סיפורי הרקע של הבנות, שמועברים ברגישות ובאהבה גדולה של היוצרים אליהן, הצילום הנפלא והמוזיקה המקורית הנהדרת כולם בסופו של דבר משרתים את אותה אהבה ישראלית עיוורת לחיל האוויר של צבא ההגנה לישראל. סביר להניח שאם אינכם מכירים לפחות אדם אחד שהיה טייס בצה"ל, או שעודנו טייס, או כזה שעובר בימים אלה הכשרה לטיס - אז אתם מכירים מישהו שניסה ונכשל, או לא ניסה ומתחרט על זה, או מקנא בסתר באלה שהצליחו. ואולי זה סוד הישרדותה של האהבה של הישראלים לטייסים מדובר באהבה שהיא לנצח נכזבת, ואהבות נכזבות כמעט אף פעם לא מרפות. מעטים אלה שמעזים ומצליחים לממש אותן.
צפו בסדרה הזו. מעבר לגישה חסרת התקדים שחיל האוויר מאפשר כאן ליוצרים, ניתנת כאן גישה לכל ישראלי לנסות להבין את מושא האהבה הלאומי שלו. כמעט שאי אפשר שלא להעריץ את הטייסים, אי אפשר שלא לרצות, כמוהם, לכבוש את השמיים. אבל אפשר וצריך לעכב את המבט על הטייסות, שחושפות את ערוותה של המשיכה הזו לחיל האוויר. אלו לא הן שנחשפות כאן, בנסיקתן לשמיים, זה צה"ל שנחשף, על הקרקע, כשגלגלי המטוס נוגעים באדמה, וכל התמונה מטלטלת, ולרגע אחד בודד אתה מרגיש שאתה עומד להקיא.