"מפחיד", מפטיר צביקה יחזקאלי כשהוא מביט בדמות הנשקפת אליו מהמראה בתום המייקאובר שהפך אותו לחאג' אבו חמזה - שייח' ירדני, מוסלמי אדוק, שיוצא למסע תרומות לתנועות אסלאמיות במערב בעקבות צוואת אביו. באמצעות סיפור הכיסוי הזה ושינוי המראה הוא מבקש לחדור אל מעוז תנועת "האחים המוסלמים" באירופה, ולגולל את מזימתה לחולל את "הג'יהאד השקט". בניגוד לג'יהאד האלים המוכר לנו היטב משלל תקריות מצערות ונוראיות, מטיפה דרך הפעולה הזו להיטמעות בלתי אלימה במדינות המערב. משם, באמצעות המסגדים ההולכים ומתרבים, ומערכת החינוך האסלאמית בחסות המדינה, מבקשת התנועה להחזיר את המוסלמים לדרך השריעה, לאסלם את הלא-מוסלמים ולהקים את החליפות האסלאמית. מפחיד, כאמור.
"בזהות בדויה" של יחזקאלי והבמאי אוהד גל-עוז (שהפרק הראשון שלה מתוך חמישה שודר אמש), היא היצירה התורנית בענייני אסלאם בכיכובו של יחזקאלי, שעשה זאת כבר עם "אללה אסלאם" ב-2012, "איום דאעש" ב-2014, "היג'רה" ב-2015, "דאעש: הדור הבא" ב-2016 ו"וידויים מדאע"ש" ב-2017. כן, אם גם בכם חלפה תחושה קלה שיחזקאלי עקבי במסריו, אתם לא לבד. בחמש מתוך שש השנים האחרונות יצא ראש הדסק לענייני ערבים של חדשות 10 למסע תיעודי שיזהיר אותנו מהאיום האסלאמי המתרגש על כולנו. ובעוד אין כמובן כל סיבה או היגיון לזלזל בסכנות החמורות שנשקפות מהסדרות הללו, התיעוד של יחזקאלי חמור הסבר העומד לצד מוסלמי שמזהיר אותו בשצף כי האפוקליפסה בוא תבוא, מתחיל להיראות קצת כמו קריאות זאב-זאב.
בכלל, לנוכח הרצף הזה והאופי הדרמטי עד מאוד של הסדרה (כולל מוזיקה מתגברת וגרפיקות של כוונות רובים), קשה לא לתהות אם בתוך כל אווירת ה"תכף כולנו הולכים להירצח", לא מסתתרת גם הנאה. הפרק הראשון, שמתרחש בצרפת, כולל הכנות עם מאמן מסתערבים, לימודי תפילה עם שייח' והדרכות של סוכני מודיעין. כל מה שהיה חסר הוא שעון גרפי שסופר לאחור, ובמקום אבו חמזה אפשר היה בקלות לטעות ולחשוב שיחזקאלי הוא ג'ק באואר. אמנם אין ספק שהסתננות של לא-מוסלמי למעוז מוסלמי לא תיענה בדרך יפה אם תתגלה, אבל בסופו של דבר זוהי תגובה טבעית והגיונית. אילו כתב מוסלמי היה מבקש להסתנן לבית כנסת גדול, היינו בוודאי רואים את אותן הכנות בדיוק. הדרמטיזציה מצדו של יחזקאלי לא מסייעת להבנת הסכנות שמתוארות בסדרה - אם כבר היא רק מעלה ספקות באשר לאופן שבו נערכה והוגשה בפנינו.
השאלה המרכזית שעולה מ"בזהות בדויה", כמו מיצירות קודמות של יחזקאלי, היא מה הוא הטעם בה מעבר להשלטת פחד משתק. צופי ערוץ 10 אינם מקבלי החלטות באיחוד האירופי, ואין באפשרותם לגרום למערכות השלטון בצרפת להתעורר לנוכח הניצול של הנאיביות הליברלית שלהם מצד תנועת "האחים המוסלמים". ומאחר שזוהי לא היצירה הראשונה ולא השנייה של יחזקאלי בנושא, האם באמת יש בדברים הללו כדי להאיר צדדים שאינם מוכרים לנו? ובכלל, האם אירופה באמת בסכנה של "הצפה" אסלאמית, כשגם התרחישים הקיצוניים ביותר (של פתיחת השערים ללא סינון לכל מבקשי המקלט) מצביעים על כך שהמוסלמים יהוו 18 אחוז מהאוכלוסייה עד 2050? לא ברור. ובכלל, במציאות גלובלית שבה ניתן להפיץ מסרים, תורות ואמונות במחי קליק עכבר - האם באמת ניתן לפתור את בעיית ההתאסלמות האירופית בסגירת מוסדות של תנועה מוסלמית אחת, משפיעה ככל שתהיה?
נדמה שהמכנה המשותף לאזהרות הנשנות והמרתיעות באמת של יחזקאלי אינו אסלאם, כי אם דת באשר היא. בדיוק כשם שסגן הנשיא של ארה"ב תומך בשם רעיונות אלוהיים במניעת הפלות מקורבנות אונס, ובתוכניות לחינוך נגד יחסים הומוסקסואליים, או להבדיל, כשם שראשי דת בישראל מטיפים להימנעות מגיוס בשל קידום נשים לתפקידים קרביים - עוולות בשם שמיים הם עניין בינלאומי, חוצה גבולות, גזעים ומינים. מעשי רצח וירי המוניים בארה"ב בהצדקות נוצריות הן לא עניין נדיר, וגם רצח פוליטי בישראל זכה להצדקות מבורא עולם. יחזקאלי עצמו, בהיותו אדם מאמין, מודע לכל אלה. ובכל זאת, נראה שנוח לו להציב את הידיעה הזו בצד בעודו מעורר בנו פחד מצמית מרעלות, חיג'אב ומסגדים.
ייאמר שוב שיהיה זה חסר אחריות לבטל את הסכנות העצומות שמסתתרות בזרמים האפלים של האסלאם, בוודאי כאלו שנעזרים בחולשות של הדמוקרטיות המערביות כדי להתעצם ולגדול. האיומים ש"בזהות בדויה" מצביעה עליהם אמיתיים ומפחידים, אך מעבר לאפקט ה"בו" קשה למצוא בפרק הראשון ערך חדש אמיתי. יחזקאלי הוא מגיש מחונן שיודע לבחור את החומרים, הזוויות והאווירה שתדביק אותנו למסך, אבל בדיוק בגללן הסדרה שלו נראית כמו פרק של "פאודה" ופחות כמו מסמך עיתונאי פורץ דרך.
"בזהות בדויה", החל מיום שלישי ה-30.1.18 בשעה 21:00. ערוץ 10.