היה פעם בתוכנית המערכונים המשונה של הפיג'מות בערוץ 24, "צרבת", מערכון בהפוך על הפוך על להקה שעוברת מתל אביב לשדרות כדי להצליח. זה כבר היה כמה וכמה שנים אחרי גל שדרות המיתולוגי, שכלל להקות כמו טיפקס, כנסיית השכל, טאנארא של מיכה ביטון והאצולה של שמעון אדף, וכמובן שפתיים על תקן הסנדקית הגאה (מצחיק שגם סמל הרוק התל אביבי, מאור כהן, הוא יליד שדרות ובן פחות או יותר אותו הגיל). מעבר לעובדה שחברי הלהקות האלה גדלו באותו מרחב של זמן ומקום, והכירו אחד את השני היטב, לפעמים בקשרים מוזיקליים ואפילו בקשרי משפחה (אדף ורן אלמליח, הכותב העיקרי של כנסיית השכל, הם בני דודים), המשותף להם הוא הגישה: הלחמה אמיצה של מוזיקה מרוקאית, פואטיקה פנימית ייחודית, והשפעות של רוק מעודכן ומתוחכם, מהסוג שמערבב יחד רגש ומוח, בעיקר של הקיור והסמית'ס (במקרה של כנסיית השכל במיוחד, אבל כדאי לזכור שגם לטיפקס יש שיר בשם ג'וני מר). הם יכינו את הקרקע ללהקה גדולה אחרת שתגיע מאזור עוטף עזה ותלך הרבה יותר רחוק מהם - אלג'יר.
בערך 20-25 שנה אחרי הגל ההוא, תמונת המחזור היא עדיין מפוארת. טיפקס מתאחדת להופעות סולד אאוט, כנסיית השכל היא היחידה מלהקות רוקסן שפעילה ברציפות ולא התפרקה והתאחדה מחדש, והיא מהלהקות האהובות והמוערכות בישראל, מיכה ביטון רק השנה הוציא אלבום חדש בשם "כמו מים" והוא לגמרי עדיין בכושר, ואדף, משורר וסופר זוכה פרס ספיר, ייחד את ספר הפרוזה הראשון שלו, "קילומטר ויומיים לפני השקיעה", לגיבורה מוזיקאית משדרות בשם דליה שושן (שמו של האיש הרע ברומן הבלשי, לשם הפרוטוקול והספוילר, היה מנוחין). הוא כתב שם על "הרחובות של שדרות, שכל בקיע מהם מצמח זיכרון שכל פיתול בהם מזמן אותה התלכדות של מראה וריח, אקליפטוסים ואורנים לחים, גגות רעפים מבהיקים ואדמה תחוחה ואוזון".
גם אם הם לא התכוונו לייצג דבר מלבד את עצמם, הנוכחות של האמנים האלה יצרה חזית כלפי תל אביב, או אולי מוטב גשר, בין רוק שהלך והתנתק מהישראליות והמוזיקה המזרחית שכבר אז זכתה לפופולריות הולכת וגוברת מבלי שתזכה להכרה רשמית. אמנם אלה לא היו האמנים היחידים או הראשונים שעשו דברים בסגנון הזה (ברי סחרוף הבת-ימי, פוליקר מהקריות, קורין אלאל, אהוד בנאי ואחרים), אבל הייחודי הוא שמדובר בסצינה מקומית שמאפיינת מקום ונקודת מוצא משותפת. לא סתם אחת מתחנות הרדיו הישראליות הקדישו לעיר ספיישל תחת השם "ליברפול הישראלית" (היה מוטב מנצ'סטר, אבל אלה כבר דקויות). יש לנו כמה וכמה מקומות שהולידו צליל מקומי מאופיין - אלטרנטיב ירושלמי של סוף שנות השמונים, ה-Fאנק הירושלמי של תחילת שנות ה-2000, האינדי הבאר שבעי של העשור האחרון, ובגרסה מינימלית - נערי קיבוץ משמרות של שנות ה-60. מכל אחד המקומות האלו צמחו אמנים משפיעים - אבל אף אחד מהם לא ייצר אלטרנטיבה אמיתית למרכז העניינים: המוזיקה הירושלמית בדרך כלל נשארה בירושלים, באר שבע היא אולי אלטרנטיבה לאינדי התל אביבי, אבל אין שם שאיפות השתלטות על גלגלצ ורשת ג'.
אז הסיפור של שדרות הוא ייחודי, והוא גם פחות או יותר נגמר. משדרות לא יצאה בשורה מוזיקלית יוצאת דופן במילניום הנוכחי (עם כל הכבוד לחגית יאסו, תושבת העיר, או להקת "הסוכריות"). הסיפור הזה מעלה תהיות: האם יכולה בכלל להיות סצינה מקומית בישראל הקטנה לאורך זמן? האם יש בזה טעם? ולמה דווקא שדרות, מכל המקומות בעולם, הצליחה איפה שאשדוד או ראשון לציון למשל, ערים גדולות בהרבה, נכשלו? ואולי בכלל הסיפור הוא אחר - זה לא ששדרות הפסיקה לגדל אמנים שידברו עם תל אביב - זו תל אביב שלא טורחת לצאת מעצמה, אין דבר שמצליח להתקיים מחוצה לה והיא לא מנסה בכלל להפרות את מה שקורה שם. לירושלים, שהיא לא עיר קטנה בישראל, אמנים רבים בכלל לא מתאמצים להגיע, מספר המקומות להופיע בהם הוא קטן והמיקומים לא אטרקטיביים בכלל. ואם זאת ירושלים, מה נגיד על כמות ההופעות בנגב המערבי בשאר השנה שמחוץ לאינדינגב?
אז דיוויד ברוזה כבר בעניינים של המקלטים, אבל בואו נחזור רגע למערכון שאיתו פתחנו. מישהו מכיר להקת רוק ישראלית אחת שתבחר, עכשיו, להופיע בשדרות ולהשקיע בקהל שלה, יותר מפעם בשנה? אפילו טיפקס עורכת את סיבוב ההופעות שלה במועדוני זאפה במרכז הארץ, במחירי כרטיסים שנער ממוצע משדרות, שבטח גדל על המיתולוגיה המוצדקת הזאת, לא יוכל לרכוש. ההזנחה של יישובי הדרום היא גם תרבותית כמו שהיא קיימת בכל תחום. אלו רק כמה נקודות למחשבה בשביל האמנים שרצים להופיע באירועי הזדהות מתוקשרים, ואז נעלמים עד המבצע הבא אל תוך הרדיו.
ואם כבר
ואם כבר אנחנו מדברים על תרבות בדרום בימים המטורפים האלה (או שמא קהינו והתרגלנו כבר?), המצב הביטחוני הוביל לפגיעה כמעט אנושה במוסד מוזיקלי באר שבעי מרכזי - "עשן הזמן". למרות מקלט צמוד והרבה רצון טוב, כנראה שלאנשים אין הרבה רצון לצאת החוצה כשטילים וכיפות עפים בשמיים. לרגל המצב, אנשי המקום מבקשים: קנו מאיתנו עכשיו כרטיסיות מוזלות - כניסות מוזלות להופעות, בירה מוזלת, ספרים יד שנייה במחירי רצפה - ובואו אחר כך, תממשו מתי שבא לכם. כל מי שהיה שם יודע שמדובר במוסד שראוי לתמוך בו, ויש שיגידו גם חסר תחליף. הם כותבים ככה:
"עם כל הטרור שמסביב, או איך שלא תקראו לאלימות ולפחד שמשתוללים, אנחנו חייבים להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים, אם מתוך השקפה שהחיים חייבים להימשך, ואם מהסיבה האנוכית הרבה יותר, שהמקום פשוט לא ישרוד שבועות ללא פעילות... החל מירי הרקטה הראשונה אל באר שבע צנחו ההכנסות שלנו בכ-90%, וקיים חשש סביר שאם הירי יימשך עוד שבועות ספורים, תוך שהחשבונות השוטפים, האגרות וחיובי האשראי משולמים כסדרם, ניאלץ לחדול מפעילות. כדי להימנע מן הצעד הקיצוני הזה החלטנו לפנות אל אחינו בכל מקום שהם ולהציע למכירה דרך האינטרנט את כל מה שיש לנו להציע - ספרים, אלכוהול, קפה, כרטיסים להופעות, הופעות שלמות - בהטבות מיוחדות, שעדיין יעלו לנו הרבה פחות מן הריבית הבנקאית המוצעת לעסקים כמו שלנו. אנחנו פונים אליכם - באר שבעים וסטודנטים שעזבו את העיר עד יעבור זעם, שוחרי תרבות מרחבי העולם, מילואימניקים, אלכוהוליסטים אנונימיים, אוליגרכים, ילדים שיודעים איפה אבא מחביא את הכרטיס אשראי, סתם אנשים טובים ואפילו אנשים סבירים ומטה - בבקשה לעזור לנו לצלוח את השבועות הקרובים". כל הפרטים כאן.
בקטנה
המלחין והמפיק קובי אושרת חוגג בדיוק היום (שלישי) 70. לאושרת כמות בלתי נתפשת של להיטים וזכויות עצומות בפופ הישראלי. הוא זכה באירוויזיון עם "הללויה", ושירים רבים אחרים כמו "נסיך החלומות", "גלגל ענק", "שמש אדומה", "גשם בעיתו", "גלי", "אין לך מה לדאוג", "עולה עולה", "זה רק ספורט", "דרך ארוכה", "16 מלאו לנער", "אולי עוד קיץ" וכמובן "בת 60 (כי אמיתית היא ולא סמל). השותף הנצחי של אושרת הוא קובי אחר - קובי רכט, והם עשו יחד בין היתר את אחד השירים הכי יפים בפופ הישראלי מאז ומעולם, "לך איתה" ועוד להיטים כמו "למה עכשיו". בקיצור, הפופ הישראלי של ה-70 וה-80 חייב לו כמה מהרגעים השמחים שלו. מעבר לברכות ועד לחגיגות ה-80, הנה שיר ילדים שהוא הלחין שמהווה גם תזכורת חשובה: "שלום היא מילה שימושית".