כשדמות בסרט מבטיחה לנו, במשפט הראשון בסרט, לספר את סיפורה "לא כמו בסרטים", ו"בלי לייפות את המציאות" - יש סיבה טובה לפקפק. הלו, את בסרט. סרט הוליוודי. סרט הוליוודי מבוסס על רב-מכר פופולרי מאוד בקרב שכבת הגיל שממש הרגע היתה אובססיבית לגבי "דמדומים", ויוצא באמצע הקיץ על תקן שובר קופות. ואת מנסה לטעון שהוא יגיע בלי ציפוי מתוק, נוצץ וצבעוני? איזה שטויות. היכונו למנת סוכרת ישר לווריד.
אבל רגע אחרי ההצהרה היומרנית הזאת, קורה דבר מפתיע: "אשמת הכוכבים" מתחיל, ואתם יודעים מה הוא די עובד. נכון, לומר שהסרט נטול סוכרים לגמרי זה, כמובן, מוגזם לגמרי: בתור סרט שעוסק בסרטן, במוות ובכאב, הוא חמוד במידה בלתי סבירה. ובכל זאת, למרות שהסיפור מזמין טיפול שמאלצי, ולמרות שהוא סוחט-דמעות כל כך יעיל שאחרי כל הקרנה צריך לייבש את הרצפה מחדש זה גם סרט חינני ורומנטי בלי המשמעויות הדביקות שנצמדו למילה. וגם אם לא תמצאו פה תיאורי זוועה ריאליסטיים של מחלה וגסיסה איכס, מי בכלל רוצה לראות את זה- הסרט כן מציע מבט ישיר, או לפחות, ישיר מהמקובל בסרטים הוליוודיים, אל רעיונות כמו חיים קצרים מדי ומוות נוכח מדי.
קחו, למשל, את הקלישאה ההוליוודית המקובלת של החולה היפהפיה. בסרטים, בדרך כלל ככל שאנשים נוטים למות, כך הם נראים טוב יותר. חולות סרטן אולי יגזזו את השיער אם השחקנית ממש השקיעה והולכת על האוסקר, אבל הן בדרך כלל מאופרות והמראה השדוף יפה עליהן. במקרה של "אשמת הכוכבים", הסרט לא מאפשר לנו לשכוח שגיבורת הסרט, הייזל (שיילין וודלי) חולה, מכיוון שהיא סוחבת איתה את המחלה לכל מקום בתיק. הריאות של הייזל לא מתפקדות, ולכן היא צריכה להיות צמודה מאה אחוז מהזמן למיכל חמצן, דרך צינורות באף. את המיכל היא גוררת איתה לכל מקום בתיק טרולי קטן; הצינורות שוכבים על הפנים שלה, כמו מין פירסינג קבוע. זה לא עניין גדול, זה חלק מהחיים, מתרגלים לזה - אבל זה תמיד שם. מחדר לחדר, בפנים ובחוץ, בסצנות שמחות ועצובות, התיק והצינורות-באף נוכחים כל הזמן. לא בכל סרט היו מסכימים "ללכלך" את הפנים של הכוכבת היפהיפה בצינור מכוער לאורך הסרט כולו. אבל "אשמת הכוכבים" עושה את זה. האמת, מתרגלים לזה: לא אתפלא אם בקרב מעריצות הסרט תתפשט אופנה של לבישת צינורות פלסטיק כמין אביזר אופנתי.
הייזל (שיילין וודלי) חיה עם סרטן. נכון לעכשיו היא בסדר, אבל החיים שלה ושל הוריה - הם המתנה למוות. כך עד שהייזל פוגשת את גאס (אנסל אלגורט), גם הוא חולה סרטן וקטוע רגל. הם מתאהבים, משום שאי אפשר שלא. וודלי, השחקנית הצעירה הממש-מעולה, מפגינה כאן רמות ג'ניפר-לורנסיות של קסם אישי. בקשר לאנסל אלגורט (שנראה כמו האח ההרבה-יותר-חתיך של מייקל סרה) אני לא רואה שום סיבה בעולם שהוא לא יחליף את רוברט פטינסון בתור האובססיה התורנית של בנות העשרה. לעזאזל, אפילו אני לא הייתי מתנגד לפוסטר שלו. הם מקסימים, והם הולכים למות. הידיעה הזאת נוכחת בחייהם ובסרט באופן כזה שהם יכולים להתייחס אליה אפילו בהומור שמעבר לייאוש.
אפשר לזהות פה כמה תסמונות שאופייניות לספרות נוער ולסרטי-ספרי-נוער: הגיבורה שלא מבינה איך ייתכן שמישהו יאהב אפסית מכוערת וקלוצית כמוה, למרות שהיא בעצם יפהפיה, שנונה, אינטליגנטית ומקסימה; ומולה, הגיבור, שמוצג כמושלם-בכל-דרך-אפשרית כל כך שזה כמעט מגעיל - אבל זה בסדר כל עוד מניחים שאנחנו צופים בו דרך העיניים של הייזל, שבהן הוא באמת מושלם. יחסי הרק-ידידים, ללא-מין של שני בני הזוג לא נראים אמינים (שני בני-עשרה עתירי הורמונים ומאוהבים, שאין להם שום סיבה שלא לאכול ולשתות כי מחר נמות, בוחרים מרצונם להישאר בבתוליהם? ברצינות?), ונראים כאילו הם נובעים רק מהצורך למשוך את התפתחות היחסים למשך חלק גדול יותר מהסרט. יש גם נקודה בודדה מביכה ממש, ברמת המה-חשבתם? הקטע המביך שבו מתפרצת לתוכו משום מקום אנה פרנק. מה לעזאזל.
אבל הנקודות הרבות שבהן הסרט מזייף רק מדגישות את כל הרגעים, הרבים הרבה יותר, שבהם הוא מדייק. "אשמת הכוכבים" שייך לז'אנר שיצא לו, ובצדק, שם של רע: סוחט הדמעות. סרטים שמנצלים כל מחלה וטרגדיה אפשרית, ומשתמשים בקלישאות כמו בנבוט כדי לגרום לקהל לבכות. אבל הסרט הזה מוכיח שזה לא חייב להיות ככה ושרומנטיקת נעורים לא חייבת להיות נוסחתית ומאוסה. הוא באמת מקסים, והוא באמת יגרום לכם לבכות.