"המעניק" הוא לא חיקוי של "מפוצלים", ולא ספין-אוף של "משחקי הרעב". הוא היה שם הרבה קודם: הספר יצא עוד ב-1993, הרבה לפני שדיסטופיות על חברות עתידניות מדכאות שבמרכזן צעיר/ה שהולכים להציל את העולם הפכו, איכשהו, לשיא האופנה. אבל מה לעשות שגירסת הסרט של "המעניק" מגיעה לקולנוע רק עכשיו, בתוך המפולת הדיסטופית הזאת, ועם דמיון מפליא ממש ל"מפוצלים". אז מה הפלא שהוא נראה כמו חיקוי? כמו עוד סרט זה-מה-שפופולרי-אצל-בני-הנוער-אז-נעשה-עוד-אחד? כמו גירסה גנרית לגמרי של כל אותם סיפורים?
גם הפעם אנחנו בעתיד. הרבה אחרי קטסטרופה גלובלית כלשהי. גם הפעם האנושות שרדה, בתוך קהילות קטנות ומגודרות, אבל תוך ציות לכללים נוקשים. כל מי שמגיע לגיל 18 עובר טקס שבו יוכרז מה יהיה תפקידו למשך שארית חייו (צופי "מפוצלים" סובלים עכשיו מדז'ה-וו עצבני). וגם הפעם גיבורנו, הפעם נער בשם ג'ונאס, מגלה שהוא יוצא דופן, לא מתאים לאף אחד מהתפקידים הרגילים.
במקרה הזה, הוטל על ג'ונאס להיות "מקבל הזכרון" האדם היחיד שתפקידו הוא לזכור את העולם כפי שהיה פעם, לפני שהפך לעולם החדש והסטרילי הזה. הוא פוגש את שומר הזיכרון הקודם ג'ף ברידג'ס! (מה הוא עושה בסרט כזה?) ומקבל ממנו, טלפתית, רגעים מהעולם האכזרי, היפה והצבעוני שהיה פעם, העולם שלנו. וכשהוא מגלה מה היה פעם, הוא מגלה את כל הדברים שחסרים בעולם שבו גדל.
צבע, למשל. העולם שבו חי ג'ונאס הוא עולם שחור-לבן, וכך מוקרן כל החלק הראשון של הסרט; הזיכרונות מהעולם של פעם מכניסים אליו מעט צבע (מה שמוסיף את "פלזנטוויל" לרשימת הסרטים שהסרט מזכיר באופן חשוד). זו אינה רק בחירה סגנונית של יוצרי הסרט: מובהר לנו שתושבי העולם החדש באמת לא רואים צבעים. למה? ההסבר שהסרט מציע הוא "כדי שכולנו נהיה אותו הדבר". המממ.... נכון בהחלט שאנשים נוהגים להפלות ולמיין אנשים אחרים על פי צבעים צבע העור, בעיקר אבל צבע העור הוא בעיקר עניין של כהות, לא של גוון. בין אנשים כהים לאנשים בהירים אפשר להבחין גם בשחור-לבן. אז בשביל מה היינו צריכים לוותר על הצבע, שוב?
וזוהי רק דוגמה אחת למה שקורה בסרט שוב ושוב: הוא מציג רעיונות שהיו עשויים להיות מעניינים, אבל מטפל בהם באופן כל כך פשטני וגס שהם מאבדים כל היגיון. ייתכן בהחלט שהבעיה התרחשה במעבר מהספר (שנחשב לסוג של קלאסיקה) אל הסרט. העולם של הסרט אמנם לא מתגלה כבר ברגע הראשון כמופרך לחלוטין, כמו ב"מפוצלים" אבל בהדרגה מתברר שהוא לא הרבה יותר אמין. גם כאן, מבקשים מאיתנו לקבל חברה שלמה של אנשים שמתנהגים בניגוד לכל טבע אנושי. ואם החברה אינה אמינה, ההחלטות שמקבלים גיבורי הסרט מוזרות עוד יותר דברים כמו לקפוץ מצוק עם תינוק ביד. אנשים לא עושים דברים כאלה. לא אנשים שאפשר לסמוך עליהם, בכל מקרה.
עוד דמיון ל"מפוצלים": גם כאן מופיעה שחקנית זוכת אוסקר וסופר-מכובדת בתפקיד הביג-בוס של הקהילה. הפעם מדובר במריל סטריפ, ומדובר במקרה נדיר של סרט שסטריפ לא תקבל עליו מועמדות לאוסקר. גם ברידג'ס, עד כמה שנחמד לראות אותו, לא באמת עושה פה תפקיד שהיה שווה לגרור את ג'ף ברידג'ס בשבילו. ברנטון תווייטס, הצעיר שמגלם את ג'ונאס גיבור הסרט, נראה טוב, ויש לו חיוך רחב וקצת טיפשי, והמקום הנכון שלו הוא כנראה בלהקת בנים כלשהי, ולא בתפקיד ראשי בסרט רציני.
יותר מכל, לא ברור על מה הסרט מדבר. דיסטופיות, כשהן טובות, הן אזהרה: "אם זה ימשיך ככה, אז...". הן לוקחות משהו קיים וניתן לזיהוי בעולם של היום, ומושכות אותו עד קצה גבול האפשר. "1984" לא מתאר שום מקום קיים, אבל את המנגנונים שמופעלים בו כל אחד מכיר. "משחקי הרעב", המצליח בדור הנוכחי של עתידנות קודרת לנוער, הוא אולי לא יצירת מופת, אבל יש בו רעיונות נכונים: פערים חברתיים בלתי נתפסים? שימוש ב"ריאליטי" כדי להסיח את דעתו של הציבור מהעניינים החשובים באמת? לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא את זה, הכל קיים כבר פה. אבל איזו תופעה אקטואלית, בדיוק, מתאר "המעניק"? מי בעולם של היום מנסה שיטתית להדחיק רגשות אנושיים? למה אנחנו צריכים לראות את החברה העתידנית הכל כך לא קשורה לכלום הזאת רק כדי להגיע למסקנה שההווה בעצם טוב יותר? איזה מסר אנחנו אמורים לקחת לעצמנו מהסרט - שאהבה זה בעצם טוב? מישהו טען אחרת?
האם קייטי הולמס בדרך לצאת מצלו הכבד של טום קרוז? ראיון