"זינוק בעלייה": זה מה שקורה כשהקלאץ' נתקע

יחסים טעונים במשפחה הינם נושא נפוץ בקולנוע הישראלי לפחות כמו השירות הצבאי. "זינוק בעלייה" סרט הביכורים של הבמאי אורן שטרן (על פי תסריט של ריקי שולמן) מצטרף לעיסוק בנושא, אך בזמן שרוב סרטי המשפחה הישראלים נוטים יותר לכיוון הדרמטי, סרטו של שטרן הוא בראש ובראשונה קומדיה - לא שאין בסרט רגעים קודרים וניסיונות לרגש, אבל דומה כי הבמאי שאף לייצר יצירה שקודם כל תבדר את ותצחיק את הקהל. בכך, "זינוק בעלייה" מצטרף לגל הקומדיות ישראליות המציגות על מסכי הקולנוע בקיץ הזה.

המאבק הבין-דורי ניצב בנקודת הפתיחה של "זינוק בעלייה", כאשר הילדים במשפחה בחרו לעבוד באותו מקום עבודה עם ההורים. שלמה בראבא, המגלם את האב, המשפחה, כבר מורגל בסיטואציה אחרי "הערת שולים". בסרט הזה בראבא מגלם מנתח פלסטי בכיר, כאשר בנו (איתי טיראן) מתחיל להתמחות תחתיו ומדי פעם גם חותר נגד הקו שמתווה האב – שדוגל בחזה גדול לכל דורשת. בצד הנשי של המשפחה, האם (עידית טפרסון) היא מורה לחינוך גופני ומנצחת מסורתית בחצי-מרתון למורים ואילו הבת בחרה ללמד ערבית באותו מוסד חינוכי.

יותר מתחרות מקצועית, העתיד הרומנטי של הילדים מדאיג את זוג ההורים שבסרט. הבן אמנם מאורס, אך עבור האב, הארוסה של הבן (רותם זיסמן כהן) לא ראויה שכן היא מגיעה ממעמד נמוך יותר, מדברת בצורה וולגרית יותר ופשוט לא ראויה לבן שלו. לעומת זאת, לגבי הבת אין דאגות – פשוט מפני שאין לה יותר מדי מחזרים, למצב הזה תורמת העובדה שהיא לא בטוחה במראה החיצוני שלה – מה שקצת מעורר תמיהות נוכח הליהוק של מלי לוי לתפקיד.

דמותה של הבת מספקת לסרט גם מניע עלילתי וסגנוני – היא מלמדת את התלמידים לא רק את השפה הערבית, אלא גם את התרבות הערבית ומאפשרת לסגנון של הקולנוע המצרי ששודר כאן פעם בטלוויזיה לחדור לסרט – וברגע מסוים אף לעלילה עצמה, כי ב"זינוק בעלייה" הקולנוע הערבי הוא קולנוע פלסטיני. על הדרך הסרט דן גם במשולש האוהבים יהודי-ערבי, כאשר על ליבה של הגיבורה מתחרים בסופו של דבר גם נכה צה"ל (יוסי מרשק) וגם כוכב זמר וקולנוע ערבי (יוסף סוויד) – קו עלילה שהסרט מקפיד שלא לקחת למקומות נפיצים מדי.

מלבד המעללים הרומנטיים של הדור הצעיר, אירוע מפתיע בתחילת הסרט מאלץ את כל בני המשפחה לשנות את אורח חייהם. בין היתר, האב נאלץ לעבור טסט מחדש ולקחת שיעורי נהיגה אצל מורה (רומי אבולעפיה) – שיעורי נהיגה שגורמים למתח מיני, אם כי גם לה הוא מייעץ לעבור ניתוח פלסטי.

שם הסרט מתייחס לא רק לאתגר שבלימודי הנהיגה, אלא גם לגיבורה האחרת של הסרט – העיר ירושלים והריה – הסרט משתמש במגוון רחב של אתרי צילום בירושלים ואווירת העיר נטמעת בסרט באופן אמין וגורמת לנינוחות המסוימת בצפייה בסרט, למרות שהוא מציע, מדי פעם, אירועים אפלים.

כאמור, הסרט מדגיש את הפן הקומי – ורוב הזמן עושה זאת בהצלחה, תודות להרבה שורות דיאלוג שנונות, חלקן בעלי פוטנציאל להפוך לפולחן. דבר נוסף המשחק לטובת הסרט הינו הופעה מוצלחת של רוב צוות השחקנים, כאשר מי שמתגלה כלב הקומי והרגשי של הסרט היא מלי לוי – שכבר בגרסה הישראלית של "המשרד" הראתה שיש לה לא מעט רגישות במשחק ובסרט הזה היא כובשת את המסך בתצוגה אמינה ומלאת חן בשילוב כימיה נהדרת עם מרשק וסוויד. בנוסף, רותם זיסמן כהן מעניקה מימד אמין לדמות שבקלות היתה יכולה להיות קריקטורה ובראבא מאזן בין ריסון יחסי להתפרצויות הייחודיות שלו. דווקא איתי טיראן אינו מצליח להביא לסרטים בהם הוא משחק את אותה אנרגיה ייחודית שהוא מביא לתפקידיו בתיאטרון.

למרות המחמאות, יש לא מעט דברים שלא ממש עובדים ב"זינוק בעלייה" – גם בקומדיה יש צורך בבניית אמינות מסוימת וקצת קשה לקבל כי כבישי ירושלים ייסגרו עבור מרוץ חצי מרתון המיועד למורים בלבד, מקרה קיצוני לתחושה שעוברת בסרט כאילו המציאות הירושלמית מוכפפת למהלכים שהסרט מבקש לייצר, גם בצורה השונה מן המציאות המוכרת.

בנוסף, קשה שלא לחוש אי נוחות נוכח ריבוי הסצנות בהן טיראן ובעיקר בראבא בוחנים שדיים עירומים לפני או אחרי ניתוח. הניסיונות של הסרט לרגש לא תמיד עומדים באותה הרמה כמו ההומור ויש משהו לא מוגמר בבניית ההתפתחות של חלק מן הדמויות וקווי העלילה – כאשר מדי פעם יש תחושה שהסרט מדלג על מהלך עלילתי חשוב או מתעכב יותר מדי על סצנה לא מהותית. הסרט מנסה לספר כמה סיפורים במקביל ויש משהו חורק במקומות בהם הם מנסים להשתלב זה בזה, מה שגורם ליצירה להיות לא אחידה ברמתה. אולם בסופו של דבר, למרות חסרונות אלו, "זינוק בעלייה" עובד בתור סרט מבדר, שלא מזלזל בקהל שלו. הוא בעיקר מצחיק מאוד לפרקים וזה הישג לא מבוטל עבור כל סרט קולנוע.