הדבר הראשון שקופץ לעין ב"קומדיה האלוהית" של דנטה, עוד לפני שנכנסים למבוכי הפרשנויות התיאולוגיות, הפילולוגיות והאמנותיות של אחת היצירות הספרותיות הגדולות שנכתבו אי פעם, הוא שכלל לא מדובר בקומדיה, ודאי לא על פי ההגדרה הקלאסית. מדובר בפואמה שחורה, רושפת ואפלה, שלא מותירה כל ספק: אין כאן כוונה לסחוט פרצי צחוק רמים. אולי בשל כך, הספרות העברית הצעירה חזרה ב-2012 להתאהב בטרילוגיה בת 700 השנים, והחלה לשלוח לעברה קריצות. בתחילת השנה הוציא יובל בן עמי את "הקומדיה התל אביבית", העוסק בעולמם הפנימי של המשוררים בני ימינו, וכעת עושה זאת כליל זיסאפל עם "הקומדיה הציונית - הת??פ?ת" - אוטוביוגרפיה משולבת במחאה פוליטית, שהרפרור שלה למקור ברור עוד יותר. אם בן עמי השתמש בדנטה כמטאפורה שובבית ותו לא, זיסאפל נכנסת לעניין ברצינות, ופורשת את סיפור חייה - מהיותה נערה מתבגרת ועד לימינו - בלשון מקראית, מנוקדת ואפופת אווירה אפוקליפטית.
האנטגוניזם המובנה כלפי הספר מתחיל כבר בבחירת השם. לא זו בלבד שאנו מתמודדים בפעם השנייה השנה עם הקריצה הזו, מדוע להוסיף את "הת??פ?ת"? האם אין די ב"הקומדיה הציונית" כדי להבהיר במה מדובר? זוהי בחירה שמעידה על יומרנות רבה, המשתקפת גם ממה שמספרת עורכת סדרת "פרוזה אחרת" של הוצאת עם עובד, אילנה המרמן, בגב הספר: "מעשה נועז ולכאורה אף יומרני ויהיר כדי ביזיון וקצף: באה לה סופרת ישראלית באבה, שואבת השראה מהקומדיה האלוהית של דאנטה, ובייחוד, נעזרת בספר הספרים, בתנ"ך, ומשתמשת בכליו הלשוניים, במליצותיו ובתבניותיו, לרקום לה מהם מלאכת מחשבת חילונית משלה".
המרמן באה לברך ויצאה מקללת, משום שהיא סיכמה את העניין בצורה טובה, אך לא בהכרח חיובית במיוחד. כן, מדובר ביומרנות אין קץ, ולא, זה לא דבר טוב. זיסאפל לא מביאה שום מסר אמיתי רק רצון להראות כמה כישרון והשקעה הוקדשו למלאכת היצירה. שני אלה קיימים גם קיימים, ובמנות גדושות: קשה לחלוק על רמת הגימור של "הקומדיה הציונית" זהו ספר נטול רבב כמעט מבחינה אמנותית, כתוב בדקדוק ובפרפקציוניזם, כשהדובדבן שבקצפת הוא ההגהה המסורה והנהדרת של יצחק רפפורט. אך האם די בכך כדי ליצור קלאסיקה שתהפוך לשיחת העיר ותחדור אל הדיון הציבורי? ספק רב.
זיסאפל מתמקדת בעצמה לא רק בתוכן הרומן אלא גם במהותו. הקורא משקיף מהצד, כאילו תפקידו הוא כשל קהל בתוכנית אירוח למחוא כפיים לפי אות שהוא מקבל. ביצירה טובה, המחוג על הסקאלה שבין ההערכה האמנותית להנאת הקורא חייב להתקבע אי שם באמצע. ב"הקומדיה הציונית" הוא מוטה באופן ברור לכיוון האמנותי. זהו מפגן מוגזם של התמוגגות מאת סופרת צעירה, שאפילו הביקורת השמאלנית-רדיקלית שהיא מנסה להעביר על ממשלות ישראל האחרונות והמציאות במדינה לא מצליחה לעורר יצר הזדהות או התנגדות, משום שהיא עטופה בכל כך הרבה שכבות של התבשמות עצמית.
בשל כך הוחמצה המטרה העיקרית של זיסאפל. הרי "הקומדיה הציונית" נועדה להיות ביקורת נוקבת כנגד הכיבוש החונק, בעוד התופת היא מדינת ישראל, שההגנה עליה ועל קדושתה מצדיקה נפילת בנים צעירים בשדה הקרב, ומלחמה נצחית שאינה משחררת אותנו ממעגל האש (עמוד 156): "על כן צו את בני ישראל צו ואמרת אלהם את קרבני תשמרו להקריב לי במועדו כל נער ההלך וגדל טוב: ברחבי ארץ נפצו בסיסי קליטה ומיון ומחנה הכשרה ואמון: ונשם אותם על מזבח בטחון המדינה לאמר שרות חובה ומלחמת אין בררה". זיסאפל סיפרה בראיונות כי ביקשה להביע בספרה זעם פוליטי, אלא שהעלילה המתישה אינה מאפשרת התייחסות רצינית לדברים עצמם - היא מכריחה אותנו להישאר תקועים במעטפת, ללא כל יכולת לחדור מבעד לחיצוניות.
אין, מן הסתם, להטיל ספק בכנות כוונותיה של זיסאפל, שחיפשה פלטפורמה להבעת מחאה כלפי המדינה שכה מעיקה עליה. התוצאה, לא מחמיאה, משום שיותר משזיספאל באה להטיל ביקורת על האחר, נראה שהיא מנסה (ומצליחה) להחמיא לעצמה וליכולות הכתיבה שלה. השקעה וכישרון אינם צריכים לבוא על חשבון ההנאה. דומה שלפחות ביצירתה הנוכחית, זיסאפל קצת שכחה את זה.
הקומדיה הציונית הת??פ?ת / כליל זיסאפל, עם עובד, 159 עמודים
מה אתם חשבתם על הספר? ספרו לנו בפייסבוק