על שער "הקומדיה התל אביבית", ספרו החדש של יובל בן עמי, מוצג ציורו של פיירו דלה פרנצ'סקה מתקופת הרנסנס, "מדונה דל פרטו". מריה, אמו של ישו, אוחזת בבטנה העגלגלה הנושאת את הצאצא הנבחר, כשמסביבה שני מלאכים. לאורך מאות השנים שחלפו מאז צוירה ניסו רבים לתת פרשנות לתמונה, אולם לא הצליחו להגיע לתשובה מנומקת. רק דבר אחד ברור: היא מרמזת על שינוי, על משהו גדול שעומד לקרות ולשנות את דברי ימי עם ועולם.
גם יובל בן עמי עבר שינוי, כזה שמבחינתו הפך את העולם. ב-2006, בעודו משוטט ליעד בלתי צפוי בבולגריה, החליט בן עמי, סופר ומשורר, לעשות מעשה ולהיפרד מרעייתו האמריקאית לינזי. בשלב זה החלו שלוש השנים הסוערות בחייו, אותן הוא מתעד בספרו החדש "הקומדיה התל אביבית" רומן על יצרים, קנאה, הערצה, בגידה וגילוי מחודש של מיניות הגולשת מחוץ לתחומי הקונצנזוס. הציר הראשי לכל אלה הוא בית קפה אחד בצדי רחוב המלך ג'ורג', בו מתכנסת קליקת המשוררים התל אביבית.
לפני הדברים הטובים בספר, ויש לא מעט כאלה, חשוב להצביע על הכתם הגדול המעיב עליו: הוא מלא, בעצם מפוצץ, בחשיבות עצמית, ביומרנות וגם ביוהרה. בן עמי מסמן כמעט בכוח את חבריו ואותו כאלכסנדר פן, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן של המאה ה-21. כאילו "הנסיך הקטן" - אותו בית קפה שבו נהגו לשבת בסמטה פלונית - הוא מינימום "כסית" המיתולוגי לב הבוהמה ומרכז ההתרחשות של תל אביב. כעת, זה הזמן לשאול: כמה מכם שמעו או בילו בבית הקפה הזה, או יותר נכון, כמה מכם מכירים לעומק את יצירותיהם של בן עמי וחבריו?
אין בכך, חלילה, לזלזל בפועלה של הקליקה הזו. כבודו של רועי "צ'יקי" ארד, לו סוגד בן עמי בהערצה השמורה לילד בן 8 שקיבל זה עתה חתימה מכריסטיאנו רונאלדו, במקומו מונח. גם זה של יהודה ויזן, עודד כרמלי ויחזקאל נפשי, כולם משוררים ויוצרים שעושים לביתם ומנסים להעשיר את רוחם ולהתפרנס מכישרונם. רק שבואו נאמר זאת כך: "הנסיך הקטן" רחוק שנות אור מ"כסית" והברנז'ה הזו עדיין לא ממש כבשה את ספסלי הלימוד של בתי הספר היסודיים. קצת צניעות לא היתה מזיקה, ו"הקומדיה התל אביבית" אינו משופע בצניעות. יותר מכך, הוא מעצים את הדמות הקלישאתית שאנשי הרוח נהנים לערוג לה, זו של המשורר המיוסר שמחפש אהבה ומוצא רק זיונים קינקיים. אה, וכמובן הוא גם תפרן חסר כל, שמאלן קיצוני שגר בדירה זולה ביפו ולא מסוגל לשלם על בקבוק בירה בסופר.
רק אם מצליחים להתעלם מהיומרנות של בן עמי (וזו משימה לא פשוטה כלל), "הקומדיה התל אביבית" מתגלה כספר לא רע. הוא חושף באומץ דמות מורכבת שגם בגיל 35 תרה אחר גיבושה של זהות מינית טוטאלית. בן עמי יודע להגיד מה שהוא רוצה להגיד, וזה לא טריוויאלי כלל אצל סופרים ישראלים. הוא לא סופר וונאבי הוא סופר על אמת. לכן, העלילה שלו בכל זאת מצליחה לעתים להתעלות מעל הארומה הבוהמיינית ולהציג תמונה קצת פחות מגלומנית. זה קורה במיוחד בחלק השני של הרומן, בו הוא מתנתק מהכת כמעט כליל ומעביר אותנו לאווירה אחרת.
לפיכך, במקום סצנת המשוררים מומלץ להסתכל על בן עמי כעל חבר במועדון אחר - הגרושים של תל אביב מכנה משותף גדול בהרבה לקוראים. "מאז נסעה לינזי כאילו חזרתי אחורה בזמן ושבתי לראשית שנות העשרים שלי", הוא כותב, "לגיל שבו הייתי בימים שבהם החל הקשר ביני לבינה". נשמע קלישאתי, אבל כאן הוא דווקא חושף אפיזודות אנושיות יוצאות דופן שמשאירות את הקורא מרותק.
כשמתייחסים אל שאר הדמויות המוזכרות בספר כאל בני אדם ולא כאל משוררים, מגלים גם שם סיפור מעניין, כזה שכולל בתוכו את כל האלמנטים של יחסי חברות טובה ורעה. זה גונב את האקסית של ההוא, האחר נתפס בפלגיאטים מבישים ובכלל כולם תחמנים ועל אף אחד אי אפשר לסמוך, ממש כמו בעולם ה"אמיתי". הדמות המעניינת ביותר, לטעמי, בספר היא זו של ויזן איש מלא ניגודים ובשל כך גם האדם הפרקטי ביותר ברומן. הוא משורר אבל גם מאמן כדורסל שמנסה להתפרנס בכבוד מחוץ לכתיבה. הוא מקבל סכינים בגב ואז הולך מאחורי הגב. הוא מתוסבך ומשעשע, עדין ובן זונה, שנון ונחות, בעל הומור עם טעם לצד יציאות מעליבות חסרות טקט. אפשר להגיד שבלי ויזן, "הקומדיה התל אביבית" לא באמת היתה קומדיה. גם ככה היא לא ממש כזו.
לא צריך לפסוח על ה"קומדיה" הזו, אבל כדאי לעשות הכנה נפשית ארוכה בטרם תקראו אותה, לנשום עמוק ולהגיד לעצמכם אין ספור פעמים שלא תתרגשו לאור הפצצת השמות שעושה גלוריפיקציה חסרת פרופורציות לדמויות ולסצנה. דומה שבן עמי כתב ספר בראייה עתידית מתוך כוונה שבעוד 40 שנה הוא ייקרא מנקודת מבט היסטורית ויעלה מיידית את התשובה לשאלה איך נראו המשוררים ההם, דור ההמשך של יהודה עמיחי, אורי צבי גרינברג ודוד אבידן. האם הם אכן ייזכרו כך? את זה ייקח זמן לדעת. בינתיים, עדיף להתנער מהדשדוש בסצנה ופשוט להתמסר למפגן היצריות של הגיבורים. זה שנמצא בכל אחד מאיתנו, לא רק בין אנשי הרוח.
הקומדיה התל אביבית// יובל בן עמי, בהוצאת אחוזת בית, 277 עמודים