"הומלנד": למה אנחנו כל כך מחכים לעונה החדשה?

אם אפשר היה להבטיח בוודאות דבר אחד בעונה הקודמת של "הומלנד", הרי שהוא היה שאי אפשר להבטיח בה כלום. הייתם מאמינים שייתנו לברודי להגיע כל כך רחוק ולקרי לרדת כל כך נמוך? הייתם מאמינים כי שוב ושוב יאפשרו לרעים לצאת כשידם על העליונה, ויטשטשו את הגבולות ביניהם לטובים עד כדי כך שלא תהיה משמעות למושגים הללו? היה קשה להאמין בכך, אבל פרק אחר פרק השכילו יוצרי הסדרה לשחק עם הציפיות שלנו ואז להפוך אותן על פיהן.

בכך, הצליחה "הומלנד" להתעלות על הבעיה המובנית של רוב יצירות הבידור האמריקאיות – העובדה שככל שיהיו עשויות טובות, הן צפויות לעייפה ולכן המתח היחידי טמון בשאלה איך יקרו הדברים, ולא מלכתחילה מה יקרה. בעונה הראשונה של הסדרה, לעומת זאת, גם את האופציה השנייה אי אפשר היה לנחש. כתוצאה מכך, סף ההתרגשות לקראת עונת ההמשך כה גבוה – כי לא סתם שאנחנו הולכים לקבל מתנה, אלא שהיא כזו שאין לנו מושג מה בדיוק מסתתר מאחורי עטיפת הצלופן שלה.

מבחינה היסטורית, "הומלנד" היתה החוליה האחרונה עד כה והקשיחה מכולן בשרשרת ארוכה של יצירות על חיילי צבא ארצות הברית החוזרים משדה הקרב. תמיד היו סרטים וסדרות כאלה, כמובן, אך האופי שלהם הלך והשתנה בהתאם לכל מלחמה: לאחר הניצחון על היטלר, תיארו לנו כיצד הגיבורים מאוכזבים מכך שהחברה האמריקאית לא השכילה לקלוט אותם היטב בחזרה, אך לא היתה להם ביקורת על עצם היציאה למערכה; לאחר התבוסה בוויטנאם, פגשנו בחיילים מפוכחים ומרירים עוד יותר, שהפעם גם זעמו על מה שהם ראו כשליחתם כצאן לטבח במלחמת ברירה מיותרת.

עם זאת, בסדרות ובסרטי וייטנאם למיניהם, המלחמה מעוררת המחלוקת עדיין הוצגה כמשגה היסטורי חד-פעמי. לעומת זאת, באלה שנעשו על עירק ואפגניסטן בשנים האחרונות, כבר הוצגה עמדה ביקורתית הרבה יותר – כזו החורצת שמשהו רקוב עד יסוד בשיטה האמריקאית, ולמעשה היא לא הרבה יותר מוסרית וצודקת מן האויבים שלה.

ב"הומלנד" חידדו את האמירה החתרנית הזו, ואט-אט חשפו בפנינו גיבור שלא סתם התאכזב מאמריקה, אלא החליט לחצות את הקווים ולשרת את היריבים הערכיים שלה. בהתחלה עוד היינו יכולים לחשוב שבדומה לגיבורים קולנועיים וטלוויזיוניים דומים לפניו, גם הוא עבר את התהליך הזה בעקבות שטיפת מוח, אבל אז התברר שזה נעשה מרצונו החופשי.

כל זה השחיז את העונה הראשונה של "הומלנד" לכדי אחד החצים הארסיים ביותר שנשלחו אי פעם לתוך לבה של אמריקה. נותר רק להמתין בהתרגשות כדי לראות האם יוצריה ייסוגו בעונה השנייה, או שמא רק יחדדו עוד יותר את החץ. אם הם יצליחו לעשות זאת, אף שריון כבר לא יוכל לעמוד בפניו.

כשהתחילה העונה הראשונה של "הומלנד", הליהוק של קלייר דיינס לא היה מובן מאליו - היא לא סוכנת CIA קלאסית. מצד שני, ככל שהסדרה התפתחה, הבנו שאנחנו לא באמת מכירים סוכני CIA, ושדווקא התמוטטויות העצבים שלה הן ריאליסטיות יותר מכל ג'ייסון בורן - כי בתכל'ס, איזה אדם בריא בנפשו הולך להיות מרגל למחייתו?

ודמיאן לואיס, לכאורה האול-אמריקן-גאי (למרות שהוא בכלל בריטי), נתן את ההצגה שלו לא רק על המסך, אלא גם בתוך עלילת הסדרה - הן בכחייל שחזר מהשבי והן כפצצה מתקתקת בשירותו של ארגון טרור, כשהוא מזגזג בין להיות איש משפחה למופת ופוליטיקאי בפוטנציה לבין מרגל-טרוריסט. אפילו אנחנו כבר לא יודעים אם לחפש איפה תורמים לקמפיין שלו, או להתקשר מהר ל-911. כשזה המצב, אין ספק שפרס האמי בו זכה מגיע לו בהחלט.

סדרות ריגול, ועוד כאלה שמתרחשות על אדמת ארצות הברית, הן זן נדיר בטלוויזיה האמריקאית. בשונה מסתם סדרות פעולה, אלה שעוסקות בריגול צריכות תסריט מהודק שלא יסחף אותן לכיוון המדע בדיוני שיגרום להן להיות פנטזיונריות ולהפוך לסתם גילטי פלז'ר (כמו שקורה עם "ניקיטה" וכפי שהיה עם "24", שתמיד הייתה על התפר).

המיני סדרה "תא רדום" (גם היא של Showtime) עשתה עבודה טוב בתחילת העשור הקודם, וכעת "הומלנד" ממשיכה את דרכה באופן ראוי מאוד, נותנת לצופים ליהנות מז'אנר שלרוב הם זוכים לטעום ממנו בעיקר בספרים ובקולנוע.

מעל כל הסיבות הרציונליות שגרמו לחסידי "הומלנד" לעקוב בלהט אחרי עונתה הראשונה, עמד גם נימוק פיזי פשוט: היא היתה ממכרת ואי אפשר היה להפסיק לצפות בה, לחשוב עליה, לחכות לפרק הבא שלה או לעשות הכל יחד.

לפיכך, אנו מתרגשים מן העונה החדשה של "הומלנד" מאותה סיבה שאנחנו נסערים לקראת שובה של עונת הקרמבו – כי תקופה כה ארוכה בלי העונג הזה היא יותר מדי, וכבר נוזל לנו הריר כשאנו מריחים אותו מתקרב לסביבה.

העונה החדשה של "הומלנד" תשודר בישראל החל מיום שבת הקרוב בשעה 21:30 בערוץ yes Oh

צפו: הצצה לקטעים של "הומלנד" שצולמו בישראל
"הומלנד" כבשה את פרסי האמי

גם אתם מחכים ל"הומלנד"? דברו על זה בפייסבוק