• וואלה! ראשי
  • הפוך לדף הבית
  • שלום אורחקרא דוארפתח תיבת דואר חינם!
  • מזג אוויר
  • מפות
  • קניות
 
לראשונה: "טקס פרסי הקולנוע העברי". פרוייקט מיוחד
18/09/14 8:00
מאת: וואלה! יהדות, מערכת וואלה!
"לפני השינה": עדיף לחטוף תנומה קלה
16/09/14 0:14
מאת: דורון פישלר, מערכת וואלה!
הזומבי שהעיף אותי לחלל: פינת התרבות על פסטיבל אוטופיה 2014
15/09/14 17:03
מאת: נועה הרשקוביץ, מערכת וואלה!
סגור
קולנוע

הוליווד לא לומדת: על בדיחה לא חוזרים פעמיים

מאת: דורון פישלר, מערכת וואלה!
פייסבוק טוויטר

לא רק בן סטילר לא הצליח להיכנס לנעליו של דני קיי ב"החיים הסודיים של וולטר מיטי" - כל הניסיונות לשחזר את הישגי הקומיקאים המיתולוגיים מהעבר הסתיימו בבדיחה עצובה

תגיות: בן סטילר


לפעמים קשה להבין את מקבלי ההחלטות בהוליווד. גם לעתים קרובות. קחו למשל את "החיים הסודיים של וולטר מיטי". הסרט הזה, שיצא השבוע, זהה בשמו וברעיון הבסיסי שבו לסרט בכיכובו של דני קיי מ-1947. כבר שנים שהרעיון לעשות רימייק ל"וולטר מיטי" מסתובב בהוליווד. עד לא מזמן, זה אמור היה להיות סטיבן ספילברג שיביים את הסרט וג'ים קארי יככב בו. בסופו של דבר זהו בן סטילר שמביים וגם מככב והדעה הכללית על הסרט נוטה להיות: נו, דני קיי זה לא.

וכל זה לא עונה על השאלה: למה, בעצם, לעשות רימייק ל"וולטר מיטי"? הרי זה לא ש"וולטר מיטי" הוא שם עד כדי כך ידוע שמיליוני אנשים ינהרו לקולנוע כדי לראות סרט חדש רק משום שהוא נושא את שמו. הרעיון של הסרט אוניברסלי והוא היה יכול לעבוד בדיוק באותה המידה אילו היו קוראים לו "חייו המוזרים של שלדון מייפלתורפ". בכך שהסרט נקרא בשמו של וולטר מיטי הוא רק מזמין לעצמו צרות. מי שראה ואהב את הסרט המקורי – לא יוכל שלא להשוות את הסרט החדש למקור וסביר שלא יאהב את ההשוואה; מי שלא מכיר את המקור – השם יהיה חסר משמעות עבורו. אז מה הטעם? למה רימייק, בכלל?



השאלה הופכת לתמוהה עוד יותר אם סורקים את תולדות הרימייקים לקומדיות בעשרים השנה האחרונות. הוליווד חולה על רימייקים ואם בוחנים את רשימת שוברי הקופות בכל שנה מגלים שרוב הסרטים הם המשכונים ("גנוב על המיניונים"), מבוססים על דמות ידועה ("ארץ אוז"), על קומיקס ("ספיידרמן המופלא"), ספר פופולרי ("משחקי הרעב"), סדרת טלוויזיה מצליחה ("הפרש הבודד"), או על סרט קודם. אבל רימייקים הם תמיד עסק מסוכן למדי ועל כל אחד מוצלח יש גם כישלון שנדון להיזכר לנצח כגירסה הפחות-מוצלחת של הסיפור. וזה נכון במיוחד במקרים של קומדיות, שלגביהן נראה שתקף הכלל "לא חוזרים על בדיחה פעמיים".

קחו את "הפנתר הוורוד". פיטר סלרס כיכב בתפקיד המפקח קלוזו בסדרת הסרטים משנות השישים והשבעים, שנחשבת לקלאסיקה של קומדיה. נכון שלא כל הסרטים בסדרה מוצלחים באותה המידה, אבל הדמות של סלרס כחוקר המשטרה הצרפתי הכושל היא אייקון לכל דבר. סלרס נפטר ב-1980, אבל זה לא עצר את הסדרה: נעשו כמה ניסיונות להמשיך אותה בלעדיו, כולם זכורים כקטסטרופות אם הם זכורים בכלל.

יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, כשהוכרז שב-2006 יצא "פנתר וורוד" חדש בכיכובו של סטיב מרטין. ההכרזה נשמע כמו חילול הקודש. איך הם מעזים לטלטל את גופתו של סלרס?! רוב המבקרים הגיעו ל"הפנתר הוורוד" של מרטין עם כזאת כמות של טינה מוכנה מראש שלא הצליחו לשים לב שזה בעצם סרט די מצחיק. גאוני? קלאסי? לא. אבל מרטין הוא קומיקאי מוכשר בפני עצמו והוא עושה שיחזור לא רע של קלוזו. כל זה בכלל לא משנה: "הפנתר הוורוד" החדש נרשם בתולדות הקולנוע ככישלון וביזיון זיכרו של הפרנצ'ייז.


פיטר סלרס וסטיב מרטין בתפקיד הזהה של קלוזו (אילוסטרציה)

פיטר סלרס וסטיב מרטין בתפקיד הזהה של קלוזו (אילוסטרציה)


דבר דומה למדי קרה ל"ארתור". הסרט המקורי על המיליונר השיכור והעליז יצא ב-1981, בכיכובם של דאדלי מור ולייזה מינלי. לקרוא לו "קלאסיקה" תהיה קצת הגזמה: הסרט היה מאוד מצליח בזמנו, אבל אם נזכרתם בו בעשור האחרון, סביר שזה היה בזכות שיר הנושא - "If you get caught between the moon and New York City" (כן, זה משם). כל זאת, עד שהגיע הרימייק "ארתור" בכיכובו של ראסל בראנד מ-2011. ופתאום, שוב אותה תגובת רפלקס: איך הוא מעז, בן נעוות המרדות הזה, לנסות להיכנס לנעליו של דאדלי מור הקדוש? בושה, הנוער של היום! הסרט אכן לא היה מוצלח, אבל לא היה לו צ'אנס מלכתחילה.


ראסל ברנד ודדלי מור כ"ארתור" (אילוסטרציה)

ראסל ברנד ודדלי מור כ"ארתור" (אילוסטרציה)


לא כל הניסיונות לחדש קומדיות מהעבר כושלים – לפחות לא מסחרית. "הפרופסור המטורף", למשל, היה הצלחה גדולה, לפחות ככל שבקופות מדובר. הסרט המקורי מ-1963 היה אחד מסרטיו הידועים יותר של ג'רי לואיס, שבו הוא גילם פרופסור חנון (הרבה לפני המצאת המילה) שהפך את עצמו לגירסה נאה וחלאתית של עצמו. כשאדי מרפי עשה את הרימייק ב-1996, התרומה העיקרית שלו היתה שהפך את הפרופסור לשמן.

הסרט הפך לרצף של בדיחות שומן, שלא להזכיר פלוצים והפרשות גופניות אחרות. ובכל זאת, אדי מרפי של אותה התקופה היה האדם סנדלר של ימינו והסרט הצליח מאוד בקופות – עד כדי כך שנעשה לו סרט המשך, שהקשר בינו לבין הסרט של ג'רי לואיס מקרי בהחלט. כמובן, גם כאן היו כאלה שביכו את מה שנעשה לקלאסיקה הקומית של לואיס – אבל מי מקשיב להם בכלל כשהכסף מצלצל?


ג'רי לואיס ואדי מרפי הפרופסורים המטורפים (אילוסטרציה)

ג'רי לואיס ואדי מרפי הפרופסורים המטורפים (אילוסטרציה)


וישנן עוד דוגמאות רבות: מייקל קיין קיבל מועמדות לאוסקר על גילומו של "אלפי" מ-1966. ג'וד לאו, ברימייק מ-2004, קיבל על הראש. כשהאחים פארלי יצרו גירסה משלהם ל-"The Three Stooges" (שהופץ בארץ בשם "קרועים על כל הראש"), הם שמרו לעצמם מקום ברשימת הסרטים הגרועים של השנה עוד לפני שמישהו ראה את הסרט – מה שאולי היה מוצדק, אבל שלושת המוקיונים מעולם לא היו מופת של הומור אנין.


מייקל קיין וג'וד לאו ב"אלפי" (אילוסטרציה)

מייקל קיין וג'וד לאו ב"אלפי" (אילוסטרציה)


למה הניסיון לחדש קומדיות תמיד נחשב לנופל מהמקור? כנראה משום שעצם הרעיון ליצור את הסרטים האלה מוטעה ביסודו. כשאנשים הולכים לסרט של באטמן, הם הולכים כדי לראות את באטמן – בין אם מגלם אותו מייקל קיטון או כריסטיאן בייל. כשאנשים הולכים לאחד ממיליון סרטי טרזן, הם הולכים לראות את טרזן. אבל בקומדיות, בעיקר כאלה שמבוססות על הופעותיהם של קומיקאים אגדיים, זהו הביצוע שנחשב, לא ‏הדמות.

פיטר סלרס הוא-הוא אינספקטור קלוזו ולכן כל ביצוע אחר של הדמות יהיה לא יותר מחיקוי. מי שאהב את "הפרופסור המטורף" לא אהב את הפרופסור המטורף, אלא את ג'רי לואיס – ולכן הניסיון לשחזר את אותו הדבר בלי ג'רי לואיס הוא כמו קפה נטול קפה. אם אתם בוחרים הופעה קלאסית של קומיקאי גאון בשיאו ודווקא אותה מנסים לחקות, אתם בוחרים לכם קרב מול אלוף העולם. זה, כנראה, אף פעם לא יילך. אין מה לעשות - עדיף לנסות להמציא בדיחות חדשות.


האם עדיף שלא לגעת בקלאסיקות? ספרו לנו מה דעתכם בפייסבוק

מדור פירסומי