פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "חייו הסודיים של וולטר מיטי": בן סטילר בפרסומת באורך מלא

      במקום ללכת בעקבות הסיפור עליו הוא מתבסס, הפך בן סטילר את "חייו הסודיים של וולטר מיטי" לפנטזיית הרפתקאות מפוזרת, שתיזכר בעיקר בזכות כמויות חסרות תקדים של פרסום סמוי

      "חייו הסודיים של וולטר מיטי": בן סטילר בפרסומת באורך מלא

      וולטר מיטי הוא אדם רגיל שחי חיים רגילים. אבל בין רמזור אדום לבין תור במכולת הוא חולם חלומות על חיים אחרים. הוא בורח אל פנטזיות שבהן הוא גיבור נועז, מטפס הרים נודע, ארכיאולוג, חוקר ארצות, רופא מנתח, אדם שחי את החיים בגדול. למרבה הצער, באופן בלתי נמנע, תמיד צריך להתעורר ולחזור אל המציאות האפורה.

      זאת לא העלילה של "חייו הסודיים של וולטר מיטי", הסרט החדש בבימויו ובכיכובו של בן סטילר; זאת העלילה של "חייו הסודיים של וולטר מיטי", סיפור קצר מאוד של ג'יימס תרבר (שכבר עובד פעם לסרט, בכיכובו של דני קיי). בין הסיפור לבין הסרט החדש יש בדיוק שני דברים במשותף: האחד, לגיבור קוראים וולטר מיטי. השני, הוא חולם בהקיץ... לפעמים. אחרי חצי שעה בערך, לסרט ולסיפור נשאר דבר משותף אחד בלבד.

      "מיטי" מתחיל מלנכולי ויפה. בגירסה הזאת של הסיפור, וולטר מיטי עובד במגזין "לייף", שעומד להיסגר. הוא איש קטן ומופנם, שרואה את עצמו כאחד שלא עשה שום דבר מעניין ולא היה בשום מקום מעניין. הוא מנסה להתקרב לאישה החדשה בחברה, שריל (קריסטין וויג) אבל קורות החיים שלו כל כך חסרי תוכן שאפילו אתר שידוכים לא מסכים לקבל אותו. ומדי פעם הוא עוזב זמנית את חייו המשעממים לטובת הזיות שבהן הוא כוכב של סרט אקשן משלו. פסקול אינדי-עגמומי חמוד מלווה את הסרט הזה, שמציג את ההבדל בין החיים לבין הסרטים.

      החיים הסודיים של וולטר מיטי (יח"צ)
      מתחיל מלנכולי ויפה. "חייו הסודיים של וולטר מיטי" (צילום: יח"צ)

      הקשר היחיד של מיטי אל עולם ההרפתקנות הוא ההתכתבות שלו עם צלם-הרפתקן ששולח למגזין תמונות מופלאות מרחבי העולם. אבל במשלוח האחרון יש תמונה אחת – התמונה החשובה ביותר, שאותה הצלם כינה בלי בושה "תמצית החיים" – חסרה, ובלעדיה גם העבודה של מיטי תיעלם. לכן מיטי האפרפר והקטן מחליט לעלות על מטוס לאיסלנד כדי להתחקות אחרי אלילו ההרפתקן, ושם נוסע אל כפר קטן שבו הוא עולה על הליקופטר שטס אל ספינת מחקר בלב הים הקפוא ורגע, באיזה סרט אנחנו?

      נדמה שחלף פחות משליש מהסיפור עד שבן סטילר שכח לגמרי על מה הסרט שהוא עושה. במקום סיפור על אדם שבורח אל פנטזיה גדולה מהחיים, ומתייסר על כך שהחיים האמיתיים הם לא כאלה, העסק הופך לסרט פנטזיה על אדם שעובר הרפתקאות גדולות מהחיים ברחבי העולם. הרפתקאות נעימות מאוד, יש לציין: העולם על פי וולטר מיטי הוא יפהפה – הסרט מצולם בכמה פינות מרהיבות עין ברחבי העולם, ונראה נהדר – וגם מתוק וידידותי. אף אחד לא נקלע לקשיים שלוקח יותר מסצינה אחת לפתור, ומיטי פשוט גולש (לפעמים מילולית) מהרפתקה אחת לאחרת, בלי מאמץ. זה נחמד, בתור סיור-צילום ברחבי העולם, אבל איך זה בדיוק קשור למשהו שראינו בתחילת הסרט? כשאתה עושה סרט שאמור לעסוק באדם אפור שחי חיים אפורים, איך לעזאזל אתה מושך אותו עוד שעה אחרי שגיבור הסרט נלחם בכריש באמצע ים סוער? כלומר, בכריש. הוא נלחם. בים סוער. כריש. כל טענה לאפרוריות, מציאותיות או חיים יומיומיים אינה תקפה אחרי הרגע הזה – אבל זאת רק ההתחלה של הרפתקאותיו של מיטי, ואפילו לא רגע השיא שלהם. לאיש הזה יש אחלה חיים, ואין בהם שום דבר סודי.

      החיים הסודיים של וולטר מיטי (יח"צ)
      שכח על מה הסרט. סטילר ב"חייו הסודיים של וולטר מיטי" (צילום: יח"צ)

      אולי זאת המתיקות העודפת הזאת, והחוסר בקשיים אמיתיים, שגורמים לכך שהסרט מרגיש קצת כמו פרסומת מושקעת – לאיזה סוג של תה בבקבוק, כרטיס אשראי או חברת תעופה. עשו יותר! לאהוב את החיים! להתרגש בכל בוקר מחדש! השלום מתחיל בתוכי! ואולי בעצם האשמה נעוצה בכל הפרסומות הלא-ממש-סמויות הפזורות בסרט. פרסום מוצרים בסרטי קולנוע הוא עובדה קיימת שכמעט אין סרט אמריקאי שלא חוטא בה במידה זו או אחרת – תמיד יהיה איזה באדווייזר או מקדונלדס ברקע. אבל "וולטר מיטי" הוא עידן חדש בפרסום הסמוי – הוא לא סתם מציב את המוצרים על המסך, אלא בונה סצינות שלמות ואפילו פרקי עלילה מלאים סביב מותגים שמקבלים את כל הפריים לעצמם. יותר מפעם אחת בסרט הדמויות עוצרות כדי לפרט את מעלותיו של אתר שידוכים כזה או רשת קינוחים אחרת.

      שיהיה ברור: "החיים הסודיים של וולטר מיטי" הוא סרט חמוד. זה לא אחד מהסרטים שמעצבנים ‏אותך עוד באמצע הצפייה: הוא יפהפה, חביב ונעים. אפשר לקחת את כל המשפחה. אבל זה כל מה שהוא, ולא מילימטר יותר. תמצאו בו את כל העומק שבטקסט על העטיפה האחורית של ספר של פאולו קואלו. ודווקא משום שהסרט מתיימר להראות שהמציאות היא לא כמו בחיים, ולא מתבייש לדבר על "מהות החיים", מאכזב לגלות שאין בו יותר מהות מאשר בפרסומת לקוקה קולה.

      מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק