איך כתב פעם הכומר מרטין נ?ימ?ל?ר? "כשבאו לקחת את היהודים, הצוענים, הקומוניסטים והכמרים שתקתי, וכשבאו לקחת אותי כבר לא היה מי שידבר בשבילי". זהו אחד הציטוטים השחוקים ביותר בכל פעם שפגיעה בזכויות הפרט עולה לכותרות, אך אין מתאים ממנו כדי להגיב על הפרשה שמסעירה כרגע את הוליווד ואת אמריקה כולה: אולפני סוני החליטו לגנוז את הקומדיה "ראיון סוף" של סת' רוגן וג'יימס פרנקו, מפני שמושאי הבדיחה בצפון-קוריאה פצחו נגדם במתקפת סייבר קטלנית ואיימו להקצין אותה במידה והסרט אכן יגיע לאקרנים.
אז לכאורה, יהיו מי שיקלו ראש בסיפור הזה, ויאמרו "זה רק סרט, זה סתם עוד קומדיה מטופשת, זה כולה עוד סקנדל הוליוודי". אלא שלא סתם הסיפור הזה תופס כותרות גם מחוץ לעיתוני התעשייה ומאלץ גם את ברק אובמה, מיט רומני ופוליטיקאים אחרים להגיב לו. הוא צריך להדליק נורה אדומה לא רק אצל שוחרי שוברי קופות, אלא בקרב כל מי שאכפת לו מדמוקרטיה ומחופש הביטוי. אחרי הכל, נקבע כאן תקדים מסוכן, ועל משקל מה שכתב פעם נימלר היום זה סת' רוגן וג'יימס פרנקו, מחר זה אנחנו.
אם סוני התקפלו הפעם, למה שהם או כל אולפן הוליוודי אחר, בטח אם הוא פחות עשיר מהם, לא ירימו דגל לבן גם בפעם הבאה שמשהו כזה יתרחש? מה יקרה אם בעוד שבוע ישאבו פעילי ג'יאהד השראה מהצפון-קוריאנים, ובמסגרת מלחמתם באויב הציוני יאיימו לחרב את שרתי המפיץ של "אפס ביחסי אנוש" ולפוצץ את האולמות שאמורים להקרין את הסרט בחוף המערבי? וכמובן שתמרור האזהרה הזה תקף גם למדינות אחרות. נדמיין לרגע שיונייטד קינג מוציאים בעוד שנתיים את "ערבים רוקדים 2: זהות בדויה". מה תהיה אז התגובה, אם למשל ההאקרים המזוהים עם ארגוני ההגנה היהודית בצרפת, יודיעו שבכוונתם להנחית מכה דומה על סינמה סיטי ואף יגדילו עשות ויאיימו לכלוא באולמות את כל מי שיעזו לרכוש כרטיסים להמשכון ולהקרין בפניהם רצף בלתי פוסק של פרקי "הכל הולך"?
הוליווד לא פחדה בזמנו מהיטלר, והקרינה את "הדיקטטור הגדול"; לא יראה מהענק הרוסי, והפיצה את "רוקי 4"; אפילו הצפון-קוריאנים לא עשו עליהם רושם בזמנו, כפי שהעיד "טים אמריקה". במשך כל שנות קיומה היא עמדה עם היד על הברז, אבל אתמול סוני העבירה את המושכות הלאה והתירה לאחרים לקבוע לנו מה לראות.
חמור מכך, האילוץ לצנזר את "ראיון סוף" עלול לגרום לתעשייה להפעיל מלכתחילה צנזורה עצמית. כבר אמש פורסם כי אולפני ניו ריג'נסי החליטו לבטל מיידית הפקת סרט המתרחש בצפון-קוריאה בכיכובו של סטיב קארל. אמנם היה מדובר במותחן קורקטי ולא בקומדיה סאטירית, ועדיין למה לקחת סיכונים? בפעם הבאה שאיזשהו תסריטאי ימקם פרויקט פוטנציאלי בדיקטטורה האסייתית, סביר להניח שהמפיקים יזרקו אותו מכל המדרגות בלי לקרוא מעבר לעשרים העמודים הראשונים.
בכלל, לבנק העצום של השאלות הסקפטיות שכל מפיק הוליוודי שואל בימינו לפני שהוא מאשר ולו שלב אחד במיזם כלשהו, יתווספו מעתה הקושיות "האם יש סיכוי ולו הקטנטן ביותר שהתסריט הזה ירגיז אנשים שיודעים לפרוץ לשרתים?" ו"האם יש מצב שהסרט הזה יעורר במנהלי אולמות חשש שיתבצעו פיגועים בזמן ההקרנות שלו?" במידה והתשובה לאחת משתי התהיות האלה חיובית, סביר להניח שהפרויקט הקולנועי יבוטל, ובמקומו יינתן אור ירוק למשהו שלא יתריס איש, למשל עוד פנטזיה על גיבור-על שנלחם בחוצן או עוד קומדיה בה חיות בר מטילות שתן על אדם סנדלר.
גם ככה לא היה הרבה מקום בתעשיית הקולנוע ליצירות מתריסות, ועכשיו הוא יתמעט עוד יותר ואולי גם ייעלם לגמרי. הרי אם באולפני סוני היו יכולים לשאול מכונת זמן מאחד הסרטים שלהם ולחזור אחורה כדי לבטל מראש את כל ההרפתקה של "ראיון סוף", הם היו משלמים כל סכום כדי לעשות זאת.
האמת היא, אולי לא אליהם צריך לבוא בטענות, וגם לא למנהלי רשתות בתי הקולנוע שהודיעו כי לא יקרינו את "ראיון סוף" ובכך הכריחו למעשה את סוני להודיע על הגניזה. גם אלה וגם אלה, בסך הכל פחדו להמר על חיי העובדים והלקוחות שלהם, וזה אכן סיכון שרוב האנשים היו נמנעים ממנו.
את האצבע המאשימה צריך להפנות אל הממשלה האמריקאית ורשויות החוק, שבאי יכולתם למנוע את מתקפת הסייבר ולהתמודד עם האיומים על האולמות, כשלו באכיפת התיקון הראשון לחוקה וההגנה על חופש הביטוי. זה לא משנה כרגע איזה סוג סרט הוא "ראיון סוף" ומה איכותו. כמו כל יצירת אמנות אחרת, מדובר כאן בחבורת אנשים שמביעים את עצמם, וההשתקה שלהם משולה לאיסור על קיום הפגנות. מדינה דמוקרטית וריבונית חייבת לאפשר לאזרח שלה לעמוד באמצע כיכר עם שלט, ולא משנה אם הוא בעד השלום או נגד הפסקת האש, ואם כל הצבאות, הסוכנויות וכוחות השיטור שלה לא מסוגלים להבטיח שיעשה זאת ועדיין ייצא בחיים, אז מה הם שווים בעצם?
הצייצנים האמריקאים נוטים לפעמים להיסחף באובר-דרמטיות, אבל אמש צדקו כששלפו את הקלישאות "יום שחור לדמוקרטיה", "כתם בהיסטוריה של הוליווד", "כולנו הפסדנו". שני המשפטים הראשונים נכונים לחלוטין, וגם השלישי כזה, עם הסתייגות אחת בכל זאת יש מישהו שמרוויח מהסיפור, וזה דווקא "ראיון סוף" בעצמו.
לפי דיווחי עמיתים בארצות הברית שהיו ברי מזל מספיק כדי לצפות בסרט לפני ביטול כל עקרונותיו, לא בדיוק מדובר בתשובת 2014 ל"דיקטטור הגדול" ואפילו לא ל"טים אמריקה", ובקיצור זו ממש לא הקומדיה הגדולה בכל הזמנים. אם לא היו סביבה שערוריות יוצאות דופן, סביר להניח שהיתה עוברת במסכים ונפלטת מהם בנוהל השגרתי, כפי שקורה לעוד שלל מהתלות אחרות מדי שנה. אלא שהצפון-קוריאנים עשו את הטעות הקלאסית, ובמחאתם נגדה הבטיחו לה חיי נצח כקדושה מעונה ועל-זמנית, והקפיצו את רוגן ופרנקו מסטטוס של שני סטלנים למעמד של שניים שעוד ידברו עליהם בפקולטה למשפטים.
מה עוד, שכרגע סוני מתכננים לאטום את הסרט במגירה ואפילו לא לשחרר אותו ל-VOD. רק שמתישהו ואיכשהו, הוא ידלוף ויהיה כמובן לסחורה הכי חמה בעיר. אם יש משהו שההיסטוריה של צנזורים וגניזות לימדה אותנו בעבר, זה שאין דבר שאנשים רוצים יותר לראות מאשר את מה שלא רוצים שהם יראו. צפון-קוריאה ניצחה בקרב אבל הפסידה במלחמה, כי במו ידיה היא הוסיפה עוד כמה אפסים לכמות הקהל שמתעניין ב"ראיון סוף".
אז רגע לפני תום השנה, זינק "ראיון סוף" למשבצת האירוע הקולנועי הגדול של 2014, אבל השאלה האמיתית היא מה תהיה המורשת שלו ומה יקרה ב-2015 והלאה. באנגלית נקרא הסרט במקור "The Interview", והמילה "סוף" נוספה רק בתרגום העברי תוספת שדווקא נראית לפתע כל כך מדויקת ומאיימת. בהתחלה הם באו לגנוז את סת' רוגן. מי יודע מי יהיו הבאים בתור.